סוף מלחמה או תהליך פוליטי חדש?

אפשר, לבסוף, לקוות שכך תהיה אנחת הסיום. המלחמה נראית כאילו היא מתקרבת לסיום לאחר שסוכם על השלב הראשון מההצעה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, אבל כמו תמיד, יש סיבה לדאגה עד שההסכם לא יאושר סופית, אם כי שלבים הבאים בהצעת טראמפ רומזים במהותם ובמהותם לקטסטרופות לאומיות הנוגעות לעתיד רצועת עזה. לרגע, יכול לעקוב להבין שכולם מתעניינים רק בשלב הראשון, מה שמעורר חששות מפיצוץ המצב לאחר מכן, ומקור לכך הוא ההבנה של טבע המניעים של כל השחקנים וציפייה לתגובותיהם בהתאם למניעים אלו. אין דבר ודאי עד כה, אף על פי שהפסקת האש נכנסה לתוקף מבלי שהמלחמה אכן הסתיימה. ככל שהיו תקוות גדולות וציפיות עצומות שנלוו למאמצים של הנשיא האמריקאי, שזכה לשבחים מצד כל הצדדים, מלבד מהצד היחיד שהוא רצה פרספקטיבה חיובית ממנה, הכוונה הוועדה של נובל, הסכם זה נשאר שברירי וחלש, כמו שהעומק במניעי הצדדים מוליך לפסימיות שמביאה לקטסטרופות אמיתיות במקרה שהמצב יתפוצץ שוב. ובכל זאת, המלחמה כפי שאנו מכירים אותה הסתיימה, במובן שכל הסלמה עשויה לקחת צורות שונות. גם העניין הזה לא נמצא בהיבט של ניחוש והשערה, שכן כל הסימנים אומרים שכולם היו מעוניינים בסעיף הראשון של ההסכם כי הוא הבסיס להד vliegen הלהמשיך את המלחמה.

לגבי ישראל, החזרת עשרים השבויים החיים ולאחר מכן גופות ההרוגים במהלך המלחמה היא העדיפות הראשונה, במיוחד בגלל שורה של סיבות, הראשונה היא הקשורה לתקוות הרחוב הישראלי, ולא לרצון של נתניהו. אם נתניהו רוצה שלושה דברים, זה המלחמה לאחר מכן המלחמה לאחר מכן המלחמה. כששואלים ילד פלסטיני קטן כמה הוא בטוח בצד הישראלי, התשובה לא תעלה על אפס, ולכן יש ספק שמבוסס במקום המחשבה שניתן להיות שוכנת הו לא נתניהו כשהוא יקבל את השבויים, יחשוב על איך לפוצץ את המצב. הוא ישתמש בגופות ההרוגים כמסמר ג'חא כי להגיד: "חמאס" לא עשה מה שהוסכם עליו. ואם הוא ייעצר, הוא יפתח את עבודת הוועדה הבינלאומית להיות כלי ישראלי (וזה לא יאהב כמה מדינות שמשתתפות בזה ועשויות לצאת מזה מאוחר יותר) כדי לדרוש את המשך הנוכחות הצבאית הישראלית בעזה. זה דורש קשר כלשהו עם "חמאס".

שימו לב שכינון כוח בינלאומי, עם השתתפות ישראל וארצות הברית, ידרוש בהכרח נוכחות "חמאס" בו כדי לתאם את פעולות החיפוש; בסופו של דבר, זה "חמאס" שיכול לנחש את מקומות קבורת או היעלמות גופות השבויים. ולכן אולי אנחנו נעבור לתיאום ביטחוני ומקצועי "חלאל" הפעם כי זה מתבצע בנוכחות "محرم" המיוצג בכוחות הבינלאומיים. זכרו כי אחת מהתכונות הבולטות של הפוליטיקה במזרח התיכון היא שהזמני הופך לקבוע. הסכם אוסלו שהיה אמור להימשך רק חמש שנים ארך שלושים שנה, כמו כן שאר הדוגמאות במדינות השכנות, למשל, הסכסוך בסוריה לפני נפילת אסד נמשך כ-15 שנה. מה שהדברים האלה מציעים הוא שהמפות שפורסמו לרצועת עזה, בהן מחלקים את הרצועה לארבע אזורי אוסלו השתמשה באותיות האלפביתי (א', ב', ג') והסכם טראמפ השתמש בצבעים, כי אנחנו צריכים להיות שונים מאוסלו) עשויות להפוך לאזורים קבועים או להיות הבסיס שעליו נקבע עתיד רצועת עזה.

לגבי "חמאס", היא יודעת שהסכמה לכל הצעות טראמפ פירושה את יציאתה מהנוף הפוליטי והלאומי לחלוטין, במיוחד לאחר שהסכימה מרצון לפרק את נשקה ולהעביר אותו ולהגלה את מנהיגיה, ולכן הפתרון הטוב ביותר היה לפתות את טראמפ בשבויים הישראלים. זכרו את אלה שלמענה עזה שילמה את כל המחיר כדי לעצור אותם. בחלקם הצליחה "חמאס" להפוך את מסמך טראמפ לחומר למשא ומתן לאחר שהוצע לה או לקבל אותו או לדחות אותו. ואולי "חמאס" חושבת שהיא בכך תתחמק מהסעיפים האחרים במסמך טראמפ, והיא תהיה טועה אז; כי עליה לבחור אז בין ביצוע יתר הסעיפים או לחזור למלחמה או הסכם כולל עם ישראל לפי תהליך שלום חדש. שימו לב איך שטראמפ לאחרונה מדבר על תהליך שלום ועל נכונות "חמאס" לשלום. וגם כשנשאל על דעתו לגבי פתרון שתי המדינות, אמר שהוא לא בטוח בעניין. כי התוצאה ההכרחית של הסדרים שהציב הסכם טראמפ במקרה אם ימומשו במדויק או ילקחו תחת שליטה "חמאס" כדי להיכנס לתהליך פוליטי עם ישראל לגבי עזה היא "קיומיות" פלסטינית בעזה. ושם יכולים אנו לשאול על תפקיד הרשימה ומקומה בכל מה שקורה, ובזמן שיש הרבה שאומרים שיש לקבוע שהרשימה לא תשתתף במשא ומתן כדי שלא תצטרך לשאת את התוצאות של טעויות "חמאס" במלחמותיה, השאלה בהמתנה הייתה: האם העדר הזה היה נכון? ואם כן, האם יש רגע שבו יהיה לה תפקיד? זאת אומרת בשפה פשוטה "דיברנו עם מישהו על הנושא, מישהו דיבר איתנו".

לגבי טראמפ, כל מה שחשוב לו הוא לאחוז בשבויים הישראלים, ולהירשם שהוא ששחרר אותם, ושהוא זה שעצר את המלחמה גם אם תתלקח לאחר מכן, לפחות הצליח להפעיל לחץ על כולם, ובאמת לא היה ניתן להשיג את מה שקרה אילולא אישיותו החזקה עם כולם. בדרך כלל, טראמפ ינסה להשיג את מה שהוא דיבר עליו על תהליך פוליטי והפעם "חמאס" תהיה צד בו.

לגבי ישראל, שוב, כל דבר אפשרי ומתקבל חוץ מקיומו של מדינה פלסטינית. כל דבר אפשרי עד הסכם עם "חמאס". ואילו מטרות המלחמה תמיד היו חומר תעמולה, לא יותר, שניתן לשנותן מעת לעת, וכך עשה נתניהו.