ממדינת ה-51 למדינה מושהית

מלחמות לא תמיד מסתיימות בניצחון צבאי, לפעמים הן מסתיימות בכישלון מוסרי. ביום שבו הוכרז הסכם הפסקת אש בעזה, ישראל איבדה את הקרב החשוב ביותר בהיסטוריה שלה: קרב הלגיטימציה.

לא הצבא ולא החלטה עצרו את האש אלא מצפון עולמי שהתעורר למראות ההריסות והדם, שהתעורר ברחובות, באוניברסיטאות, באצטדיונים ובבתי קפה ואמר לתל אביב: די.

תמיד התרגלנו להמעיט בערך הקריאה של אנשי העולם החופשיים לפעול, אנחנו רואים זאת כרגש חסר השפעה. אבל במתרחש הזה, נפturnedו הכוחות: בלונדון ובפריז, בטורונטו ובברלין, בניו יורק וברומא, יצאו האנשים לרחובות לא בנימה של סולידריות עונתית, אלא בתודעה כועסת שרואה בפלסטין מבחן לאנושיות התקופה.

הסטודנטים תפסו את הכיכרות, האמנים החרימו את הפסטיבלים, חברות撤ли תפסו עסקאות, והאוניברסיטאות פתחו דיונים宇יימיים על משמעות הצדק והכיבוש, ואפילו במסעדות איטלקיות פופולריות הישראלי הפך לא נעים.

ארצות הברית דחפה להקלת המתיחות לא בגלל אהבה לשלום, אלא מתוך פחד על הזרוע הקולוניאלית שלה.

המשך המלחמה חשף את הסתירות המוסריות שלה בפני דעת הקהל המערבית. "ישראל לא יכולה להילחם עם העולם" אמר טראמפ לנתניהו, והארצות הברית, לא יכולה כבר להצדיק שותפות עם מדינה ששידוריה פושעים ישירים על המסכים. לכן, הפסקת האש לא הייתה ניצחון לישראל, אלא מבצע חירום להצלת התדמית שלה המתמוטטת.

ישראל שהייתה מתהדרת בכך שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הפכה לנוכרת מוסרית בעיני העמים. האוניברסיטאות של העולם כבר לא מקבלות את שליחויותיה, ולא האצטדיונים ממרימים את דגליה, ולא האמנים מסכימים לכספה.

המראות היוצאים מעזה הרסו כל דיבור ישן על "צבא מוסרי" ו"סכסוך שווה". ישראל איבדה את ההון החשוב ביותר שלה: היכולת לשכנע את העולם שהיא הקורבן.

בתוך ישראל, נתניהו הודה שישראל מתקדמת לעבר "כלכלה עצמאית" מה שכוננים הכלכלנים בכלכלה אוטארכית. אבל זה לא פרויקט כוח, אלא סימן בידוד. כאשר מדינה מכריזה שהיא תסמוך רק על עצמה, היא מודה במדויק שאף אחד לא רוצה לטפל עימה. בדיוק כפי שקרה עם דרום אפריקה לפני נפילת האפרטהייד, עם רוסיה לאחר הסנקציות, ועם איראן תחת הסנקציות, ישראל מתקדמת לתוך המודל הזה: סגירה במקום שגשוג, פחד במקום ביטחון. ונתניהו, כמנהגו, מתבטא על הכישלון ומוכר את ההיסטוריות של שלטונו גם כאשר זה בידוד!

אבל יחד עם הבידוד החיצוני, מתפשט בפנים סימפטומים מסוכנים יותר: פשיזם, גזענות, וסגירות התודעה. כשמדינה מאבדת את ההכרה של העולם, היא מחפשת אויב פנימי כדי ליצור ממנו את זהותה, כך היא מקשה יותר ויותר על הפלסטינים וערבים, ואפילו על מתנגדי יהודים. סגירה יוצרת פחד, פחד יוצר שנאה, שנאה הופכת למערכת חייה. זו מדינה שאוכלת את עצמה מבפנים, וחיה על רעיון הסכנה הנ永ית והנושאת לא חיה כמו אחרים.

כאשר הפספורט הישראלי הופך לנטל, וכאשר הגנרלים יתבקשו להתייצב בפני בית הדין הבינלאומי, וכאשר החברות יתחילו להימלט, ישראל תגלה כי צבאה לא ניצח, אלא היכולה שלה נשמרה בעולם.

ממדינת ה-51 שהייתה מרכז הכוח האמריקאי, ישראל הפכה למדינה מושהית עם כתם של השמדה.

אבל למרבה הצער, הגרוע עוד לא הגיע. בידוד פוליטי, התמוטטות כלכלית, וחברה השוקעת בפשיזם, אלה הם גורמים שלא מבשרים טובות לכל מה שקשור לערבי ולפלסטיני, אלא דווקא להחמרת המשבר ביהודה ושומרון ובפנים הפלסטינית, במאמץ לברוח קדימה הרחק מהבידוד העולמי ומסעות קללת ההשמדה ומאמצי הגירוש ואולי מהסכסוכים הפנימיים הקרובים בישראל, לאחר שהושלם תהליך ההחלפה לא יהיו קולות ישראליים הקוראים להפסיק את המלחמה אם היא תחדש כי הסיבה החלוקא מהמחלוקות הישראליות על המשך המלחמה או לא תסתיים לאחר טיפול העסקה ולכן לא יהיו שום ערובות שיכולות להרתיע את העיתונאים לדם והשמדה וגירוש במפר צורות בעתיד.

אם תתממש תהליך חילופי השבויים, תוקם נקודה מפנה שתבנה את הסדק בחברה הישראלית הנלחמת, שהסתכנה באמת אנושית בנושא שהחזרת רק את בני הערובה שלה. לאחר שיחזרו, היא תחזור למלחמת השבטים הפנימיים.