שינויים באזור: מלחמה על המשמעות.. קרב ללא פחד

מאז שהנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, הודיע על התוכנית המפוקפקת שלו להפסיק את המלחמה בעזה, החל הדיון הפוליטי והחברתי להלהיט, פילסטיני וערבי, סביב תוצאות התוכנית הזו וההשלכות שלה על עתיד הסוגיה הפלסטינית, ואפילו על עתיד המזרח התיכון כולו.

הדיון הזה מתרחש, באופן לגיטימי לחלוטין, בין סדן הזכויות הפוליטיות לפטיש הצרכים ההומניטריים, ברגע שבו הממשל האמריקאי מנסה להציל את המדינה הישראלית דרך בלימת הדיפלומטיה המתרקמת נגדה, במיוחד לאחר השינויים העמוקים בעמדות האירופיות והמערביות, והסטיות הברורות בתוך ארה"ב עצמה; דבר שהניב בידוד חסר תקדים לישראל, שהשפיע בהכרח - לפחות באופן חלקי - גם על וושינגטון עצמה.

אך מה שראוי לעצור עליו יותר מפרטי התוכנית, הוא השינוי הערבי והאזורי המהותי בגישת המלחמה והפסקתה, לא כמתווכים אלא כצדדים פעילים בעיצוב מה שכונה היום שאחרי; דבר שמעיד שהרצון הפוליטי שגס חזר לתפוס מקום בעקביות עמוקה עם הסכנות שאמצע האזור נואש מהן לאור המהלכים האגרסיביים של ראש ממשלת הכיבוש בתמיכה אמריקאית מלאה.

כאן, החלה המלחמה האמיתית, מלחמת המשמעות, בין מי שמעוניין שהמלחמה הזו תסיים את התיק הפלסטיני, ובכך יסתיימו גם הרבה תפקידים אזוריים, ובין מי שמעוניין לעשות משלב זה, רגע של תודעה חדשה ושונה, שמבינה את משמעות הקיום, וההשלכות שלו על הגורל המשותף של כל העמים באזור, ולמען הדיון המכוון על יעדו של הלב האסטרטגי – שהיא אחת המתודעים האסטרטגיים של וושינגטון מחוץ לנאט"ו – עולה השאלה המהותית: מי שותף של מי? ומה משמעות ההשכנה? היכן מתחילות גבולותיהן? וכיצד הן מעוצבות ומסתיימות? התשובה היא כמו שאמר החמושים המנוח חוסני מובארק: "המתחבא מאחורי אמריקה הוא ערום".

החשוב עכשיו הוא שהקריאה הפוליטית העמוקה, שהגישו המדינות המשמעותיות באזור, ייצרה את השינוי המהותי הזה; ערב הסעודית, שלפני האירוע בדוחה, בחרה בדרך של התקפה דיפלומטית באמצעות השקעה בהקמת מה שכונה ברית בינלאומית, במטרה לקדם את פתרון שתי המדינות בשותפות עם הרפובליקה הצרפתית, שהיא בעלת משקל רוחני והיסטורי גדול בזירה האירופאית.

הערב הסעודית וצרפת הצליחו לנצל את השבר הברור ביחסים האמריקאיים-אירופיים, כדי לגייס תמיכה הולכת ומתרקמת בתוך אירופה ספציפית, ובמערב בכלל, סביב הצורך להיכנס לתהליך הפוליטי הקשור בסכסוך המזרח.

והיו ראשוני הפירות של נדנדן הזה, הכרה של מספר מדינות מערביות ואירופיות במדינה הפלסטינית, ובראשה בריטניה – מדינת המקור, שמדי יום שמרה על חלק מהמלחמה הזו דרך דחיפתה לכיוון הקמת המדינה הישראלית במזרח.

השינוי הזה הערבי והאירופי יחדיו הופך את אחד השינויים המהותיים בגישת הסכסוך, ובהגדרת מיקומו בתוך המהנדסה של הביטחון האזורי שנעדרת מזה עשרות שנים; הערבים כבר לא מתווכים המסתפקים בניהול המתחים, אלא הפכו לגורמים פעילים בעיצוב מחדש את המושג של הביטחון האזורי המבודד המאפשר פתרון לבעיות, ובראשן צורת המערכת הפלסטינית המצופה כמדינה, ושהיא נושאת את המשמעות של חזרת הרצון הפוליטי ללב הפעולה הערבית.

أما بالنسبة לאירופה, המודאגת מהשמרת הפרויקט הישן שלה במזרח – "המדינה הישראלית" – כפרויקט קולוניאלי פונקציונלי, החלה לבדוק שוב את אירועי המזרח מנקודות מבט שונות, כתוצאה טבעית של התעצמות הכעס الشعبي על המהלכים הישראלים, עד כדי הרמת הסיסמה "מן הנהר ועד לים" שהיא מהווה איום אמיתי על מושג העתיד של הפרויקט הזה; דבר שהניע אותה לבדוק מחדש את מיקומה המוסרי והפוליטי במזרח התיכון, בניסיון לחדש את האיזון בין שפת האינטרסים למושגי העקרונות.

בהקשר הזה, אנו עדים לניסיון רציני לחדש ולעצב את הלגיטימיות הבינלאומית מצד אחד, ואת האקלים הגיאופוליטי של המזרח מהצד השני, מבלי להיתקל בעימות ישיר עם ארצות הברית, שנמצאת בלחץ שלא להיכנס למציאות אגרסיבית פעם נוספת, ולא תחת לחץ של בעלי ברית, אלא תחת לחץ הכישלון בניהול הסכסוכים הגדולים, ובראשם הסכסוך הרוסי-אירופי, והנסיגה שלה מהנוכחות במזרח בפני התעצמות התפקידים האירופיים והאזוריים השואפים להרחיב את השפעתם.

ומכאן, בולט שוב החשיבות של המעבר מ"פלסטינאיה הסכסוך לדיאלוג בינלאומי" – שינוי שאני כתבתי עליו קודם לכן – כדרישה חיונית לתיקון האי-סדרים באיזון הכוחות, וכן לקביעת זכות הפלסטינים להיות קיימים בתוך מערכת עולמית הנעה לכיוונים של פתרונות שלום לסכסוכים.

לא השאלה מי שולט בעזה אלא מי שולט במשמעות

כך, לאחר שהשקפת המציאות המוסרית של המערכת הבינלאומית והמערכת המערבית יחדיו נחשפה, פתחה המדינות המשמעותיות באזור אופק רחב לשובת יוזמה, דרך הרחבת גבולות התמרון הפוליטי, בניסיון רציני לצמצם את המרחב להתרבות כבר באמריקות, ולאור בריתם הבלתי מותנית עם "המדינה הישראלית".

ולמרות שמראה הקשר מציע כמה ויתורים טקטיים, הם מתייחסים כמעבר הכרחי לשימור היעדים האסטרטגיים; הרי שהקרב היום אינו עוד פשוט קרב מול אויב חיצוני, ולא צריך להישאר עוד פשוט תגובה, אלא חייב להיות נערך מתוך התנאי של תודעה, נגד הריק שקיימות לאחר הכישלונות המצעדים בנתון הערבי, ונגד הריק הערכי שהפך את ההיסטוריה והתרבות הערבית, לשבויים של החוויה של פחד.

מכאן, כי מה שהוצג על ידי הנשיא טראמפ אינו רק תכנית להפסיק מלחמה, אלא צורת מו"מ על מושגי החירות, הריבונות והמתווכיות, כך שהדרך הראשונה לניצחון היא היכולת להילחם במלחמת המשמעות – בלי נשק, כן, אבל גם בלי פחד.