העולם מתקומם ונע בצעדים חוץ מהמשטר הפוליטי הפלסטיני!

מחבר: إبراهيم ابراش 

המה שקרה ברמה העולמית אינו מוגבל לעוד הכרה במדינה הפלסטינית המיוחלת אלא ניתן להחשיבו כהתקוממות ושינוי מהותי בדעת הקהל העולמית ובמבט של העולם על בעיית המזרח התיכון ועל ישראל, אפילו ניתן לומר כי התנועות והשינויים העולמיים הללו הפכו לצונאמי שאין לנתניהו ולטראמפ יכולת לעצור אותו, ואפילו אם תפסיק המלחמה ובין אם מה שיצא מהיוזמה המעורפלת של טראמפ, העולם לאחר הפסקת האש בעזה לא ישוב למה שהיה לפני כן בכל הנוגע לבעיה הפלסטינית ומבטן לישראל.

אך פחדיי נובעים מכך שהמשטר הפוליטי הפלסטיני והשכבה הפוליטית לא הגיעו לרמת התגובה החיובית מול השינוי העולמי הזה, כשבצמוד לכך ההתקוממות ברמה העולמית אינה מלווה בשום תנועה רדיקלית פנימית פלסטינית להשגת האחדות הלאומית ואחדות עמדות פנימיות וחיצוניות, לא ברמת אש''ף ומפלגת פתח שהיא עמוד התווך שלה ולא ברמת הרשות הפלסטינית ולא ברמת המפלגות, ולא אפילו ברמת החברה באופן כללי ובעיקר מוסדות החברה האזרחית.

אז מה יקרה לאחר גידול ההכרות במדינה? האם יש אסטרטגיה לאומית מוסכמת ומוכנה ליישום לאחר סיום עונת ההכרות במדינת פלסטין ולאחר הצגת היוזמה המעורפלת של טראמפ? או שאחרי כל ההכרות הללו במדינה הפלסטינית והתנועות העממיות בעולם ימשיכו הפלסטינים לעסוק במחלוקות הפנימיות שלהם ובמי יכהן על מה שנותר מעזה מבתים ואדמה, ושאר בני אדם שבורים רעבים מותשים?

ומה יהיה על תשקיף הנשיאות לגבי עריכת בחירות למועצה הלאומית במהלך השנה הזו, ולמה הוא הושהה, ומי אחראי? האם עידן המפלגות הקיימות הסתיים? האם עידן אש''ף כהתארגנות שחרור לאומית הסתיים והעדיפות היא למדינה, שהיא מדינה תחת כיבוש ובמיוחד עם תושבי הגדה ועזה?
ולמה עדיין חמאס נשארים בעקשנותם ובגאוותם, ומסרבים לקבל את העובדה שהרוחות לא נושבות כטוב ליבם והשכל וההיגיון מחייבים להישאר בפני הסופה ולא להמשיך במניפולציה נוספת למשך זמן על חשבון סבל העם?

הישארות חמאס והנשק שלה אינו הניצחון שחוגג העם הפלסטיני, כמו שההכרות במדינה פלסטינית תחת כיבוש אינו סוף הדרך או המטרה שלשמה התחילה התנועה הפלסטינית.