טראמפ ונתניהו: תוכנית "השלום" שממחזרת את עסקת המאה

מחבר: بسام زكارنة

בזירה פוליטית שמתרקמות בה מורכבויות עם המשך המלחמה בעזה, וושינגטון ותל אביב חוזרות שוב לקדמת הבמה של המאבקים הדיפלומטיים תחת הכותרת "שלום", בניסיון לעצב מחדש את התמונה האזורית בהתאם לחזונן המשותף.

חלק מהפרשנים בתקשורת הקרובה לנטייה האמריקאית רואים בכך שהנשיא טראמפ הפתיע את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בדרישתו להפסקת אש, כאילו המצב הזה משקף הבדל בעמדות בין הצדדים, ואולם התזה הזו מתעלמת מהאמת של הקשר האורגני בין וושינגטון לתל אביב, המבוסס על תיאום פוליטי, צבאי ומודיעיני רחב (יש להם חדר מבצעים משותף קבוע) שמקנה לכל הבחנה ביניהם אופי של חלוקת תפקידים ולא של ניגוד אמיתי באינטרסים או במטרות.

אולם העובדות המידניות והפוליטיות מעידות על היפוך התמונה שוושינגטון מנסה לשווק. ה"תוכנית שלום" שהצהיר עליה טראמפ היא לא יותר מאשר פרויקט שניסח נתניהו את קווי המתאר שלו רחוק מהפלסטינים, לפני שהבית הלבן אימץ אותו בתמיכה אירופאית. תוכנית זו מעניקה לישראל יתרונות אסטרטגיים רחבים תחת מסווה של הכרה פורמלית במדינה פלסטינית על הנייר, ללא כל כוונה אמיתית להשיג הסכם צודק. רבים מהפרשנים המערביים והערבים מסכימים כי העלאת התוכנית בשלב הזה, אחרי הטבח בעזה, נועדה לשדרג את תדמית ישראל בזירה הבינלאומית ולשוב ולשלב אותה בעשייה הפוליטית לאחר ההאשמות המרחבות על פשעי מלחמה. מהלך זה מתבצע במקביל לעלייה בדרישות בתוך המוסדות הבינלאומיים להעמיד את מנהיגי ישראל, בראשם נתניהו, לדין על מה שהם עוללו בשטח הפלסטיני.

לאחר שישראל סיימה את מרבית יעדיה הצבאיים בעזה, וושינגטון משתדלת להגן עליה פוליטית ולהציל את נתניהו מהרדיפות המשפטיות בפני בתי המשפט הבינלאומיים, ולמנוע מהפלסטינים ובנות בריתן להמשיך להתמודד מולו משפטית. מנקודת מבט זו משווק מה שנקרא "התוכנית הפוליטית החדשה", שהיא בסך הכל מחזור מחדש של עסקת המאה, אך עם חזית דיפלומטית יותר רכה, המוצגת בשיח "שלום צודק" כדי לשכנע את האירופים ולזכות בגיבוי בינלאומי שנותן לה לגיטימציה פורמלית, בעוד היא מעניקה לנתניהו את הזמן הנחוץ כדי להמנע מהעמדה לדין ולסדר מחדש את מעמדו הפוליטי.

תוכנית זו חורגת מהסוגיה של הסדר הפלסטיני למעבר לכך, שכן היא שואפת להחיל פתרונות חד צדדיים ולהכניע את האזור לחזון האמריקאי-ישראלי, תוך מחיקת מה שהושג מהכרת מדינות פןלסטין, והכילו את הגלובליות הציבורית שתומכת במקרה שלה. אפילו הדיבור על "הפסקת אש" נראה כעוד הפסקת אש זמנית שמטרתה להקל על הלחץ הפנימי על נתניהו ולשחרר את האסירים החיים, לפני שהמשך המבצעים הצבאיים יהפוך לעול פוליטי פנימי שבו אסיריהם ימותו ואיומים על עתידו הפוליטי.

כאשר נתניהו השיג את מרבית יעדיו המידניים והפוליטיים בעזה, הוא נראה שמתחיל לשלב חדש בפרויקטים האזוריים שלו, שכוללים את לבנון, איראן ותימן, נשען על תמיכה אמריקאית מחודשת ועל הסכמה פנימית זמנית. לא מפתיע אם הוא ימצא את העוצמה הזו לקרוא לבחירות מוקדמות שיאפשרו לו לתת לעבודה הפוליטית שלו שליטה בשנים הבאות.

הקישור בין מה שקורה בעזה לבין מה שמתרחש בזירות האזוריות האחרות איננו מקרה. ישראל רואה בזירות אלו כהתארגנויות מוחשיות של מאבקה מול יריביה האזוריים. עם זאת, כל הרחבה כזו לא תהיה אפשרית ללא גיבוי פוליטי ומיליטרי אמריקאי, וזה מה שממשלת טראמפ שואפת להעניק דרך מה שהיא מכנה "התוכנית החדשה לשלום", המוצגת לעולם כיוזמת הפשרה, בעוד שבפועל מדובר בפרויקט לשיקום ישראל פוליטית ומיליטרית לאחר מלחמת עזה.

בסופו של דבר, מה שמוצע היום כ"פתרון פוליטי" הוא לא יותר מתהליך מחדש של מיקום ישראל בתמיכה אמריקאית ישירה. טראמפ שואף להשיג יתרונות פנימיים וחיצוניים דרך הופעה כדמות "עושה שלום", בעוד שנתניהו מנצל את המסווה הבינלאומי לתקן את תדמיתו ולהשלים את פרויקטים האזוריים שלו. בין שני היעדים הללו, שוב נעלמת הסוגיה הפלסטינית לכדי קלף במאבק האינטרסים הבינלאומיים, ששוב נכתבת ומעוטרת בכל פעם בשם חדש.