הגדה: מלכודת המבוך

מחבר: رامي مهداوي

 בגדה המערבית, הניידות הפלסטינית הפכה למבחן יומיומי של סבלנות ורצון, חוויה של מבוך מתוכנן היטב, שבו מפקחות המחסומים הצבאיים והשערים הברזליים על כל צעד. מבוך זה אינו תוצאה של הרגע, אלא פרי תכנון ארוך טווח שהכינה הכיבוש הישראלי במשך שנים, תוך ניצול הניסיון עם המחסומים במהלך האינתיפאדה השנייה وما بعدها. הערים והכפרים, הרחובות והדרכים, כל אלה עוצבו מחדש לפי לוגיקת הכלא הגדול; הפלסטינים כצינוקות, המושבות כמגדלי שמירה, והמחסומים כשערים המחליטות על גורלו של כל פרט ותנועתו.

החוויה האישית שלי ביום ראשון האחרון, אחרי שחזרתי מטול כרם, הייתה תמצוגה חיה של מלכודת זו. בצומת גיט מזרח העיר קלקיליה, הדרך נסגרה לפתע בעקבות הודעה על תאונת דריסה, והשערים הברזליים הפכו את המקום למלכודת אמיתית. מאות רכבים נתקעו שעות, دون שום התייחסות לצורך או לזמן. אז הרגשתי שהשערים הללו אינם נקודות ביקורת רגילות, אלא כלים להשבת גיאוגרפיה פלסטינית בכוח, והפיכת כל תנועה לידי חוטפת את רצון הכיבוש.

אחרי השביעי באוקטובר 2023, המדיניות הזו התגברה באופן ברור. לפי דוח רשות המאבק בחומת ההפרדה וההתנחלות בספטמבר 2025, מספר המחסומים הצבאיים והשערים הגיע ל-910, מהם 247 הוקמו לאחר תאריך זה. המשרד של האומות המאוחדות לתיאום עניינים הומניטריים ציין את קיומם של 849 מכשולים לשליטה בתנועה, כולל 288 שערי דרכים, 172 מהם נסגרים באופן חוזר. הנתונים הללו אינם סתם סטטיסטיקות, כי אם משקפים את יכולת הכיבוש להפוך את הגדה המערבית למבוך שלם, שבו כל צעד פלסטיני הוא במעקב, וכל תנועה היא חטופה של החלטה צבאית או סימן אלקטרוני מהחיילים.

המטרה ברורה: להפריד את הכפרים מהערים, ולאסוף את ההתיישבויות הפלסטיניות בתוך שטחים מוגבלים, ולשוב לעצב את הגיאוגרפיה האנושית בכוח. שער אחד יכול להפוך דרך רגילה לגיהנום, ולכפות על האזרחים לעקוף דרך דרכים קשות שיכולות לקחת שעות במקום דקות. בעוד המתנחלים והצבא הישראלי, תנועתם במבוך זה אינה מעוכבת על ידי דבר, אלא תכננת המבנים של המחסומים להקל על תנועתם, בעוד הפלסטיני הופך לשבוי הזמן והמקום, מוכרח להמתין ולמצוא פתרונות כדי להימנע מסגירות ומכשולים חוזרים.

מלכודת יומיומית זו אינה רק עייפות פיזית, אלא גם דיכוי נפשי מתמיד. כל החלטה לצאת מהבית הפכה לחטופה של מערכת שלמה של שערים, וכל תנועה דורשת חישובים מדויקים: איזו דרך, איזה מחסום, ואיזו שעה ביום. העינוי הזה מוכפל כאשר חושבים על עבודה, חינוך, טיפול רפואי, או כל פעילות טבעית שהייתה אפשרית לפני עשרים שנה. אף אמצעי התחבורה הציבורית אינו פתרון אידיאלי, כי הוא דורש ניסיון בבחירת המחסומים הפחות עמוסים, ותקשורת דרך קבוצות וואטסאפ ופייסבוק כדי לקבל מידע חי על הדרך.

מה שמייחד את המבוך הזה היום הוא מהירות ביצועו: השערים הברזליים יכולים להיסגר בתוך דקות, دون צורך בטרקטורים או מכשולים מסורתיים, ואילו כל הגדה המערבית הפכה למבוך חי, שבו כל צעד פלסטיני במעקב, וכל נתיב כפוף להצהרות צבאיות ולמדיניות ההתרחבות של המתנחלים. תכנון זה לא מיועד רק לביטחון, אלא גם למטרת יצירת סביבה דוחקת המניעה את הפלסטינים להגר מהגדה המערבית, כפי שהצהירו כמה חברי ממשלה ישראליים, שהופכים את המחסומים לאמצעים שוטפים לדיכוי ושליטה.

החוויה בצומת גיט אינה יוצאת דופן, אלא דוגמה מוקטנת לע现实 היומיומי שחי הפלסטיני. כל שער ברזל, וכל מחסום צבאי, אינם רק כלי ביטחון כפי שטוען הכיבוש, אלא מייצגים מלכודת מתוכננת היטב, ההופכת את החיים הטבעיים למבוך של המתנה ופחד ועייפות. בהקשר זה, כל דרך, וכל רחוב, וכל עיר פלסטינית, הם פרק בסיפור הכלא הגדול, שבו האדם הפלסטיני הוא חטופת של תכנון הכיבוש, וכל צעד באדמה הפלסטינית כפוף לרצון הכוח, וגופו כבול בין המחסומים, ונפשו נרדפת במבוך שאינו נגמר.