עזה - קבר העיתונאות

מחבר: الأمين العام للاتحاد الدولي للصحفيين أنطوني بيلانجي

ההיסטוריה לא תהיה רחומה אלא עבור מעבירי החדשות, בעזה ייזכר שמו של אלאנס אלשריף, העיתונאי הצעיר בערוץ אל ג'זירה, אשר נהרג ב-10 באוגוסט 2025, בצד שמותיהם של 223 עיתונאים אחרים שהחיילים הישראליים חיסלו במהלך השנתיים האחרונות. ההיסטוריה תישאר עדה לפשעיהם, חבה חוב לנושאים באחריות אליהם לצמיתות. 

עזה הפכה למקום המסוכן ביותר בעולם למקצוע העיתונאות. משנתיים, ישראל impose אוסר על כניסת עיתונאים זרים, והאחריות להעברת האמת נופלת על עיתונאים פלסטינים, שרובם חברים באיגוד העיתונאים הפלסטיני השייך לאיגוד הבינלאומי של העיתונאים. הם עובדים בתנאים קשים מאוד, ללא הגנה אישית, וללא מקלט בטוח להם ולבני משפחותיהם, ורבים מהם נחשפים למטרות באופן ישיר.

 מקצוע העיתונאות לא ראה טבח כזה במהלך היסטורייתו. האיגוד הבינלאומי של העיתונאים, שהוקם בשנת 1926 ומסכם לתכנן לציין את מלאת מאה שנה שלו בפריז במאי 2026, לא נרשם בתוצאות דומות לא במהלך מלחמת העולם השנייה, ולא בוויאטנם, ולא בסוריה או בעיראק. עזה הפכה היום למקום הקבורה הגדול ביותר עבור עיתונאים בהיסטוריה המודרנית.

וזה לא רק רצף של אסונות אקראיים, אלא אסטרטגיה מכוונת המבוססת על הריגת מעבירי חדשות, והסגר על עזה, והחמרת השליטה על הסיפור, שכן שלילת הגישה לעיתונות הבינלאומית לעזה משמעה להשתיק את כל העוקבים העצמאיים. 

בעת שראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו מבטיח לשוב ולכבוש את עזה, ניהול הסיפור становится המאתגר יותר מהכיבוש, שכן הכיבוש משמעו לטשטש את ההריסות, ולהסתיר את המתים, ולהשתיק את הניצולים וכל מי ששידר את סיפוריהם.

המלחמה העבירה מאות אלפי אזרחי עזה לברוח מהגבול הצפוני דרומה, אבל הדרום לא היה מקלט בטוח. הסכנה מקיפה אותם מכל עבר, אין שם ביטחון ואין שם יציאות להימלט, ומשפחות נתקעות בין הפצצות לים, חסרות אונים לשרוד. העיתונאים מתמודדים עם אותה מציאות קשה, כאשר הסיכוי לשרוד הולך ומצטמצם עם כל יום שעובר, ומשימת העברת האמת נעשית קשה ומסוכנת יותר.

בנסיבות אלה, ההכרה הגוברת מצד מדינות רבות במדינת פלסטין באומות המאוחדות מתהדרת באימוץ סמלי, אך היא הגיעה מאוחר מאוד. היא לא מגינה על החיים ואין לה צדק למתים, דיפלומטיה מצטרפת להיסטוריה לאחר שקרה האסון, אז מי מגנה על העדים האלה? לא האומות המאוחדות חסרות היכולת, ולא המעצמות הגדולות המקוות בשתיקתן ובמסירת הנשקים. העיתונאים הפלסטינים ממשיכים את משימתם לבד, עד גבול התשה.. ועד למוות.

האיגוד הבינלאומי של העיתונאים פועל בשטח ישירות, הוא תומך בעיתונאים ובמשפחותיהם באמצעות קרן לבטיחות, ומסביר את יומני חברים וחברות – סאמי, גדה, ועוד – כדי לא לכווץ את סבלם במספרים בלבד. 

הוא גם דורש כבר שנים רבות להנפיק הסכם בינלאומי עבור האומות המאוחדות שמחייב מדינות להגן על העיתונאים ולעניש את הורגים שלהם. כל עוד הסכם זה אינו קיים, החופשה שניתן היא נמשכת, מעניקה חסינות למנהיגים הישראלים.

האיגוד הבינלאומי של העיתונאים מדגיש כבר שנים לעיתונאים ולעובדי התקשורת המחזיקים בכרטיס עיתונאים בינלאומי: «אין שום דיווח חשוב יותר מחיי העיתונאי». זו היא כלל להישאר ולא רק סיסמה. לא על העיתונאים למות בשטח, אלא הם צריכים להעביר חדשות בביטחון. ההגנה עליהם היא אחריות קולקטיבית; כל קסדה, כל מעיל מגן, וכל הכשרה לבטיחות היא חיונית.

או רבים בעזה שואלים: «מה התועלת בהמשך זה?» הראיות רבות והעדויות מצטברות, ובכל זאת לא משתנה דבר. אך ההכנעה תהיה גרועה יותר, כי השתיקה משמעה ניצחון להוצאות להורג, מה שמאפשר להם לומר שאין דבר שקרה.

אלאנס אלשריף לא רצה למות; הוא רצה להעביר את האמת לעולם, בביטחון. מותו, ומותו של 222 מעמיתינו ועמיתותינו, מחייב אותנו כולם לעמוד מול העוול הזה.. ישראל הורגת עיתונאים, ורצח עיתונאים הוא רצח האמת. ועולם ללא אמת הוא עולם ששופטים אותו הוצאות להורג ללא שותף ולא רואה חשבון.