איך אתה מפסיד את העולם ב-700 יום?

מחבר: يوسف طه

בפוליטיקה יש טעויות שניתן לתקן, ויש אחרות שמובילות את בעליהן למסלול שאין ממנו חזרה. מה שעשה נתניהו במהלך השנתיים האחרונות שייך לסוג השני. האיש שטיפס במעלה הסולם הפוליטי הישראלי במשך עשרות שנים, וקידם את עצמו כ"המושיע" ו"קוסם" של העם היהודי, המסוגל לנהל משברים ולארגן בריתות, עומד היום חשוף מול העולם. דמותו כבר איננה דמות המנהיג המנוסה, אלא סמל לגאווה ולעיוורון פוליטי. וישראל, שהתרגלה להכתיב את הסיפור שלה למערב ולחדור לבירות העולם, ונתניהו, שהשיג במהלך שנים חדירות למדינות ערביות, מערביות ואפריקאיות ובנה בריתות בלתי צפויות, מוצאים את עצמם היום בבידוד הולך ומתרקם לאחר שאיבדו מה שכבר קשה להחזיר: את דעת הקהל העולמית.

במהלך פחות משנתיים, הצליח נתניהו לבזבז אשראי פוליטי ודיפלומטי שנבנה במשך עשרות שנים. מלחמת ההשמדה בעזה הייתה רגע מכריע, שכן החליט נתניהו להתמודד איתה כהזדמנות לסגור חשבונות עם ערבים ופלסטינים, כשהוא בטוח שהוא יכול לאחד את הפנימיות הישראלית מאחורי liderato. אולם חישוביו התהפכו עליו; הטבח היומיומי, ההרס ההולך וגדל, והתמחות עזה בעשן, וכן מראות הרעב והחורבן, לא עברו הפעם בשקט.

העולם כבר אינו בולע את הסיפור הישראלי הישן על מדינה קטנה המגנה על עצמה. המראה נראה צורם יותר מאי פעם: מעצמה גרעינית הנתמכת ממספר מדינות, בראשן ארה"ב, מטילה מצור כואב ומביאהיקט ללא רחמים עם עמל חסום המקבל טפשות, ומבנים הרוסים באופן רסני מדי יום. מכאן החל השינוי, החל מההפגנות באוניברסיטאות המערב, וההפגנות ברחובות לונדון, רומא, פריז ניו יורק. ההפגנות הללו לא היו חולפות, אלא היו הצהרה ברורה לשינוי דרמטי בדימוי ישראל בעיני דעת הקהל.

הופעת נתניהו לפני מספר ימים במושב הכללי של האומות המאוחדות היא הוכחה למה שיבוא במאמר זה. הוא הופיע בעודו חוזר על אותן שקרים בעיניים מבולבלות, אך התמונה הבולטת ביותר לא הייתה במילותיו, אלא באולם החצי ריק ששיקף בידוד שלא היה כמותו לישראל ולמנהיגה, שבו הוא פנה יותר לכסאות ריקים מאשר למנהיגי העולם.

ב-8 באוקטובר 2023, ישראל התעוררה להסכמה בינלאומית חסרת תקדים; מדינות המערב, בעלות בריתה באזור, ואפילו יריביה המסורתיים התאחדו מאחורי הסיפור שלה והעניקו לה כיסוי יוצא דופן. אך לאחר שנתיים בלבד, מוצא נתניהו את עצמו במצב הפוך לגמרי: בעלות הברית נמצאות במצב של קור, הוא לא מוצא תמיכה אלא רק מְאֶנדָה, בעוד ששותפיו נסוגים בזה אחר זה, ופרויקט הענק לנורמליזציה עם סעודיה נתקע והפך לאשליה, במקביל להתרבות ההכרה במדינה הפלסטינית, וכן בהצהרות חסרות תקדים ממנהיגים ונשיאי מדינות נגד ישראל ופשעיה בעזה.

אפילו אחד מבעלי הברית הקרובים של נתניהו, הנשיא הארגנטיני שציפה ממנו להראות שהעניינים בשליטה בינלאומית, סרב לקבל את פניו בביקור מתוכנן مسبقًا. הוא ראה שביקור זה עלול להזיק לו משפטית עם ההתקרבות לבחירות הפרלמנטריות בארגנטינה, ועלול לעלות לו מחיר פוליטי יקר עקב תמיכתו בישראל. וכך, הפך נתניהו לעומס אפילו על בני בריתו, לאחר שבעבר היה מוקד תחרות בין מנהיגים עולמיים לפגישה ולהעברת קשרים עמו, בסוד ובגלוי.

במקום להיות "יוצר המזרח התיכון החדש", הפך לעומס אזורי ומערבי, ומתחילים לראות בו שקרן וחסר אחריות שהסיט את מדינתו לבידוד קשה. ההפסד הזה חורג ממאזני הכוח, להגיע לעומק העמוק בדעת הקהל העולמית, כשהמדינה הישראלית נתפסת בעיני העולם כמדינה משתוללת, מאבדת את הלגיטימציה שלה ואובדת את התמיכה הבינלאומית שבעבר נחשבה לנכס האסטרטגי שלה.

המסוכן ביותר הוא שנתניהו אינו בודק את עצמו, אלא מתעקש ועומד על גאוותו. מדיניותו לא השתנתה; הוא ממשיך לעודד את ההתנחלויות ביהודה ושומרון, לאיים על הסיפוח, לדכא ולהתקיף את הפלסטינים בפנים, ולבנות בריתות עם הקצוות הקנאיים והלאומיים, ולסרב לתקשר עם כל צד פלסטיני כולל ההסתה נגד אבו מאזן עצמו וללחוץ את הרשות הפלסטינית ללא הפסק. גאווה זו מונעת ממנו לראות את האמת הפשוטה שישראל מדממת יום יום את הלגיטימיות שלה.

הגאווה איננה סתם התנהגות פרטית, אלא היא תודעה פוליטית שלמה. האלטיה הישראלית מאמינה שהיא יכולה להמשיך בדיכוי ובכיבוש עד אינסוף, והעולם יתעלם ממה שעשתה. עם זאת, השנים האחרונות הוכיחו את קריסת המשוואה הזו. דעת הקהל המערבית והעולמית השתנתה, והתקשורת שבעבר הייתה משוחדת לגמרי לטובת ישראל לא מצליחה יותר להתעלם מהזוועות.

אחד השינויים החשובים שחשפה מלחמה זו הוא שינוי התודעה של העמים. על אף שאנחנו, כאנשים פלסטינים, שילמנו מחירים עצומים, ועזה נתונה לפשעים הנוראיים ביותר בהיסטוריה הפוליטית המודרנית, ואינני יודע אם יש מה שיכול לפצות אותנו על ההפסדים, הסבל היומיומי ואלפי השהידים, הפצועים והיתומים, מה שמעניינו היום קודם כל הוא להפסיק את ההשמדה ואת הסבל ואת הנדידה מידית, ולחדש את החיים.

החוסר חכמה האסטרטגית של נתניהו מתבטאת באמונתו שכוח צבאי מספיק להבטיח לגיטימציה קבועה. אך האמת היא שהעולם משתנה, וטנקים ומטוסים כבר אינם יכולים לכפות מעמד על רקע הפשעים המתמשכים שמתבצעים לנגד עיניהם של כל באי עולם. כיום, הקרב הוא על התמונה המוסרית והפוליטית מול העולם, וישראל איבדה לחלוטין את התמונה הזו, והפכה למדינה דוגמאית לפשעים, רצח, חיסול ואגרסיביות במאה ה-21.

יתכן שנתניהו יצליח להמשיך את כהונתו עד סופן על ידי שמירה על בריתותיו ומתן ויתורים לסמוטריץ' ובן גביר עם יותר עוינות והתנחלות וסיפוח על הפלסטינים ביהודה ושומרון, בעזה ובפנים, אך זה לא ישנה את העובדה שישראל תחת שלטונו מפסידה את קרביה החשוב ביותר: הלגיטימציה הבינלאומית. וככל שהזמן מדיניות הושכת יותר, כך התמונה של ישראל תתרקם כמדינה מבודדת. ולא תוכל להיות מדינה גדולה יותר מלהפסיד את האמון של העולם, במיוחד אם היא כבר נקרתה בתמיכה מהעולם הזה ומהמערב בפרט.

בסוף, ייתכן שנתניהו סבור שהוא יכול לקנות זמן, והעולם ישכח כפי שהיה קורה בעבר. אך מה שקרה במהלך השנתיים האחרונות הוכיח את ההפך: קיים תודעה חדשה שמתחילה להתגבש, ואמת יציבה התבססה; ישראל איננה קורבן אלא הפכה למבצע. ונתניהו, בגאוותו ובחשכתו הפוליטית, הוא שהנחית אותה לסבך הזה.

האיש איבד כמעט את כל העולם במשך יותר מ-700 ימים מאז תחילת מלחמת הכחדה, ובכל זאת מתעקש על אותה דרך. זה לא כישרון פוליטי ולא חכמת אסטרטגיה, אלא טיפשות היסטורית שהישראלים ישלמו עליה קודם כל. וזה יוצר מציאות פוליטית ובינלאומית חדשה שבה סוגיית פלסטין חוזרת למוקד, בזכות गדר֜וּת וגליਟות נתניהו והישראלים. כל זה לא היה קורה לולא הדמים שנשפכו, וההקרבות הגדולות שהפלסטינים מספקים, ואלפי השהידים, הפצועים והנעדרים בעזה, והמחירים היקרים ששילמו וימשיכו לשלם בני משפחותינו שם. ואולי מה שמעניין אותם היום לפני כל דבר הוא להפסיק את ההשמדות והסבל והנדידה מיד, ולהחזיר את החיים.