ההכרת הבינלאומית: הסימנים והמשימות

מחבר: جهاد حرب

גל ההכרת הבינלאומית האחרון ממדינות מערביות בעלות משקל נושא עמו משמעויות פוליטיות; אינו סמלי, כלומר לא יהיה לו השפעה ממשית על מהלך הסוגיה הפלסטינית והמאבק הפוליטי הפלסטיני כפי שמקובל על ידי חלק מהאנשים, ואינו בעל השפעה קסומה בטווח הקצר, כלומר לא יהיה לו השפעה ישירה על חיי האזרחים בכך שיהיה עוצר את הפשעים הישראליים ברצועת עזה ובגדה המערבית כפי שחלמו חלק מהאנשים.

ההכרות הללו מצביעות על שלושה שינויים יסודיים ושאלות מהותיות הם:

(1) שינוי במחשבה המערבית המבוססת על מתן זכות וטו לישראל על הקמת המדינה וחיבור ההכרה במדינה הפלסטינית באישור ישראל לאחר המשא ומתן שהוקפא מאז 2014.

(2) ההכרה הבינלאומית בגבולות המדינה הפלסטינית לפי גבולות הרביעי ביוני 1967 מהבחינה העקרונית; כלומר שינוי בטבע הסכסוך מוויכוח על שטחים כבושים לאגרסיה וכיבוש שטחי מדינת פלסטין.

(3) המחויבות להגן ולבצע את אופציית פתרון שתי המדינות באמצעות צעדים הכרחיים; דבר זה לאו דווקא ניתן לראותו בקרוב בהיעדר השוויון בטבעי האינטרסים של המדינות וכפיפות האצולה שלהן, לפחות עד כה, ללחץ הלובי הישראלי השולטים שבחלק גדול מהמדינות המערביות שולטת על התקשורת והכוח בהן.

גל ההכרות הזה הגיע בעקבות גורמים דוחפים רבים, ביניהם; המאמצים הדיפלומטיים והפוליטיים הפלסטיניים במשך חמש עשרה השנים האחרונות בפעולות במוסדות בינלאומיים, כולל האומות המאוחדות, ובמסגרת מערכות היחסים הדיפלומטיות הדו-צדדיות והקבוצתיות, והקורבנות הפלסטיניים ברצועת עזה בשנים האחרונות בגלל הפשעים של הממשלה הישראלית, והחשש לשואה של אופציית פתרון שתי המדינות בגלל המדיניות של הממשלה הישראלית הפועלת ומצהירה על חיסול אופציה זו ודחייתה, והשינויים שהתרחשו ברחוב האירופי התומך במושב הפלסטיני המגנה את הפשעים הישראליים והשפיעו על הצבעות בבחירות במדינות המערב, בנוסף למאמצים הערביים המתמשכים שנאגרים הגעה להכרות הללו ולהפסיק את שובלי הרצח ההמוני ברצועת עזה.

לטעמי, גל ההכרות הזה עם המדינה הפלסטינית מציב אתגרים נוספים בפני המעמד הפוליטי והאוליגרכיה השלטת לעבוד עליהם פלסטינית בשלושה נתיבים הכרחיים הם; הנתיב הראשון: ממוקד במעקב אחרי ההשפעה ותרגום ההתחייבויות הבינלאומיות הנובעות מהכרות אלו לצורך מימושם בתחום הגנה וביצוע אופציית פתרון שתי המדינות, וזו דרך ארוכה אך היא מצויה בעבודה שקדנית ועיקשת בסבלנות של אופטימיסט.

הנתיב השני: מחויבות פלסטינית להבטחות שהנשיא הפלסטיני אבו מאזן נתן לנשיא הצרפתי וליורש העצר הסעודי ולראש ממשלת בריטניה להשיג רפורמה פוליטית ונהלים מהותיים על מנת לבנות מוסדות מדינה פעילה ואחראית 'מדינה דמוקרטית המתבססת על החוק והמוסדות' ועל צדק חברתי.

בעוד שהנתיב השלישי: חיזוק תפקוד מוסדות השלטון והגופים שלה להגן על האזרחים ולחזק את עמידותם תוך ההשתתפות בתהליך של מסגרת ההתנגדות الشعبية ופיתוח כלים לתגובה למדיניות ולצעדים הישראליים הבלתי נמנים ובמאבק מול המתנחלים ותקיפותיהם; נתיב זה דורש תקני נוסח של אחדות לאומית בשני רמותיה, אוליגרכית באמצעות ברית כוחות פוליטיים ועשיית פעולות חברתיות בעבודה הלאומית, ולהקדיש את ההתנגדות الشعبية כאמצעי מאבק שכולל שיטות מגוונות ומרובות.