זרעי הברוטליות הציונית-אמריקאית מתחילים לגדול!!

מחבר: أحمد صيام 

על אף עומק ההפסדים האנושיים והחומריים שגרם צבא הכיבוש הציוני, ונמשך מזה יותר מ-700 יום, במהלך תוקפנותו הברברית ברצועת עזה, ומסעות הרצח וההרס שפגעו בילדים, בזקנים ובנשים, והניסו כמעט 11 אחוז מהאוכלוסייה, גם בתי תפילה לא נחסכו מהברבריות של התוקפנות הציונית-אמריקאית, אשר עלתה בהיקפה על הברבריות של הנאצים והפשיסטים באמצע המאה הקודמת.

אולם זרעי הקיצוניות והברוטליות הישראלית החלו לגדול, מה שדחף את ראש ממשלת הכיבוש הציוני, בנימין נתניהו, המוביל ממשלה מהקשות ביותר הציונית והצמאה לדמים, השלטת عقيدة תיאורטית תורנית, שבולטת בה כאחת מהעקרונות והאמצעים לשליטה והשתלטות על ההשפעה, הרצח, ההרס, ההתרחבות וההתנחלות, לבלבול ולקבלת עוד צעדי עושק כלפי בני העם הערבי הפלסטיני.

לא יודע אם ההתבטאויות של נתניהו בנוגע ל"ישראל הגדולה" ואיומיו על מה שכינה "ידו הארוכה" בכל מקום שיראה הוא וממשלתו הולם בעולם, ופגיעות בריבונות של מדינות, כפי שקרה במהלך התוקפנות על מדינת קטר, ולפני כן לבנון, סוריה ויemen, בנימוק של מה שמכונה הגנה על עצמה ועל עם ישראל, וההודעה שפרסם משרד נתניהו המיועדת לממלכת ערב הסעודית, שישראל כבר אינה מתעניינת בנורמליזציה, הייתה תאונה, או ספונטנית, או בשיטת תכנון שנעשתה מזמן, ובזמן קבוע ומוכן!!

התוקפנות הציונית-אמריקאית על רצועת עזה, והגדה המערבית וירושלים ואתרי הקדושים האסלאמיים והנוצריים, ובפרט על מסגד אל-אקצא, ונהר הדמים שזורם מדי יום ברצועת עזה בשל הטבח שמתרחש מדי יום ברצועת עזה נגד אזרחים חסרי מגן, ומידת ההרס המטורף שפגשה במבנים של הרצועה הדיוריים, הבריאותיים, החינוכיים ובתי תפילה, ומצב הקיפאון שעטף את המדינות הערביות והאסלאמיות והסתמכותן על שלום כאסטרטגיה עדיפות, ופיצול הפלסטינים והמחלוקות בין רצועת עזה לגדה המערבית, מה שהוביל לכך שכל הקריאות להפסיק את ירי והתחכמות עליהן והתחמקות מכל היוזמות שנועדו לשפר את המצב ההומניטרי ברצועת עזה, וההתבטאויות של גורמים מהמדינה הכבושה בנוגע למטרות ולמאווים המתמשכים גיאוגרפית מחוץ לגבולות פלסטין הכבושה, והשליטה על משאבים ויכולות ערבים, היו גורמים מצטברים שחשפו את האמת של השורש הזה וצמאותו לדמים ושאיפותיו ההתרחבותיות גם אם המחיר הוא הכחדה של רצועת עזה והעם הפלסטיני בכלל ולצד זאת עשרות ישראלים מוחזקים אצל אנשי ההתנגדות, ואמיתות ארצות הברית האמריקאית הטרוריסטית שתומכת בהתפשטות הציונית על חשבון האינטרסים הערביים מבלי להתחשב בשירותים שאלה מדינות העניקו ל"דוד סם", מה שמאשר שהן נתונות לעליון ולטיפול אמריקאי.

מה שגרם לזעזוע שהיווה הד רב, הוא שקבוצות וכוחות המערב והערביים והאסלאמיים החלו לחשב מחדש את חשבונותיהם הישנים, והבינו את אי אפשרות להשיג שלום עם ממשלה ימינית קיצונית שאינה מתחשבת באף אחד מהמנהגים והחוקים המוכרים בינלאומיים, ורואה את עצמה מעל כל החוקים הללו, מה שהוביל ככל הנראה להתעוררות של המצפון העולמי והיסטורית לא ניכרת קודם, למרות שהיא מתגלגלת לאט, היא כעת נראית כמו תפיסת שני ציפורים באבן אחת: להביא לקיפאון של הפרויקט הציוני בעל החלומות ההתרחבותיים שיש לו פוטנציאל לסכן את השלום העולמי ואת האינטרסים המערביים ואפילו הערביים באזור, ולמשוך את העולם לאסונות שהוא מיותר מהם, ואז לנסות להציל את המדינה הכבושה מהקיצוניות שלה שתוביל אותה לתהום.

ההתעוררות הזו הייתה בשלושה מישורים:

ראשית: מישור אירופי, כאשר ההכרזות האירופיות הלכו והתרבו והעיקריות שבהן – מבלי להפחית מהאחרים – היו ההכרזות מצד בריטניה הגדולה שגרמה לנפילת הנכבה של העם הערבי הפלסטיני, ולאחר מכן מצרפת, מה שהגיע את סך ההכרזות כמעט ל-80 אחוז מהמדינות בעולם, שראו שהקמת מדינת פלסטין הפכה לצורך דחוף להשגת שלום רצוי, בנוסף לתיקים שנפתחו על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד נתניהו ומספר מחברי ממשלתו וצבאו והאשמתם בביצוע פשעי מלחמה, דבר שאין לו תקדים מאז הקמת המדינה לפני 77 שנים.

שנית: התעוררות ערבית אסלאמית, שהתבטאה באיחודים שהחלו לצוף על פני השטח, כמו ההסכם ההיסטורי להגנה משותפת בין ערב הסעודית לבין פקיסטן, שיכול לחזק את ההרתעה המשותפת לכל תקיפה, ולאחר מכן הברית שאינה ברורה עדיין בפרטים ובמטרות בין הרפובליקות המצרית והטורקית, והתרגילים הצבאיים המשותפים ביניהן, במיוחד הימיים, שכפי שמסתבר משקפים שינויים בולטים במפת האיזון באזור, בכל מקרה, הם עולים כנראה על הבנת גודל הסכנות והאיומים הציונים-אמריקאים ומנסים למנוע אותם בכל אמצעי העומדים לרשותם, בהתאם לשיבושים שונים ממה שהיה קודם.

שלישית: המישור הפנימי הישראלי, שהתבטא בהבנת הציבור הישראלי על אף הנטיות הקיצוניות של כמה ממנו, הוא ממיין את נתניהו וממשלתו כאסון המוביל את המדינה אל תהום, ומהצעדים שלה הם כרגע לקידום אינטרסים אישיים שאין להם כל קשר עם טובת הישראלים, במיוחד לאור הדחייה של כל היוזמות להפסיק את התוקפנות על עזה ולהשיב את הישראלים המוחזקים ביד ההתנגדות, וכמעט ולא עובר שבוע מבלי שעשרות אלפי ישראלים יוצאים לרחובות להפגין כדי לבטא את כעסם וזעמם על שקרי ממשלתם, ומבינים שהמדינה זקוקה לסילוקם כדי להציל את המדינה.

ושאלת היא ששואלת את עצמה הפלסטינית לאור מה שקרה: האם ההתרקמות הזאת המערבית והערבית תוביל להתעוררות פלסטינית שתוביל לאחדות לאומית ולהתחיל לייסד מנהיגות לאומית מאוחדת שתתמודד עם העתיד, ובמיוחד להגדלת המאמצים להפסיק את התוקפנות על עזה והגדה המערבית, באופן משותף הרחק מההחלטות הייחודיות ותשקול את עמידת העם הערבי הפלסטיני?