תודה לספרד ופדרו סאנצ'ס

מחבר: رامي مهداوي 

בעידן המתרחש בו שתיקה בינלאומית מביכה והטיה בוטה של הכוח על חשבון הערכים, ספרד מתבלטת היום כקול יוצא דופן המייחד את הזכות הפלסטינית, ומחזירה מצפון האנושי קצת מהברק האבוד שלו. ההחלטה של ראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ'ס להכיר במדינת פלסטין לא הייתה צעד פוליטי מזדמן, אלא הייתה הצהרה ברורה שהצדק לא יכול להיוותר כבול לשיקולים צרים או לכפל מדיניות ישראלית ומערבית.

סאנצ'ס הגשים בעמדותיו האחרונות רוח אירופאית שנעדרה זמן רב, כאשר העז לקרוא לילד בשמו, כשהגדיר את מה שעובר על רצועת עזה כ"טיהור אתני", וחשף את השותפות המערבית במדיניות הכפולה, כשהדגיש מה שלא מתקבל מרוסיה איננו יכול להיות מקובל מישראל. השפה הברורה הזו, הנדירה במסדרונות הפוליטיקה האירופאית, מהווה ניצחון לערכים האנושיים שהכיבוש הישראלי מנסה למחוץ מדי יום בעזה ובגדה המערבית.

אין ספק שהעם הספרדי, לפני מנהיגותו, היה ועדיין בראש המדינות האירופיות הסולידריות עם פלסטין, בין אם באמצעות ההפגנות ההמוניות שראו ברחובות מדריד וברצלונה, ובין אם באמצעות העמדות של האנשים האקדמיים, התרבותיים והאינטלקטואלים שהפכו את פלסטין לסמל מוסרי עולמי. רוח הסולידריות העממית הזו הייתה המקום המאפשר שסאנצ'ס יכול היה לנקוט בשורות היסטוריות; מהכרת מדינת פלסטין ועד הדרישה להקפיא את הסכם השותפות בין האיחוד האירופי לישראל, עד להטלת סנקציות על שרי הקיצוניות והגזענות בממשלת נתניהו.

העוז של סאנצ'ס לא טמון רק באתגר של לחצים ישראליים ואמריקאיים, אלא גם בנטילתו על עצמו את העלות של הקרב הפנימי שהפכה סוגיית פלסטין לחזית בחלק השמאלי של ספרד. בזמן שמישהו מסתפק בשלטים, הוא החליט לשים את שמו ברשימת הפעולה הפוליטית האמיתית, כאשר הדגיש שההגנה על פלסטין איננה אופציה טקטית, אלא מחויבות מוסרית שעולה על השיקולים הבחירות. העוז שלו לעמוד מול הביקורות הפנימיות והחיצוניות מזכיר לנו שהמנהיגים נבנים כאשר העיקרון נפגש עם ההחלטה, וכשהצפון קודמת על פני האינטרסים.

ספרד הוכיחה שסולידריות עם פלסטין איננה "עניין חיצוני" בלבד, אלא معيار לתזוזה מוסרית של כל שיח פרוגרסיבי או אנושי. מכאן, העמדות הספרדיות האחרונות מהוות אבן פינה בעיצוב תודעה אירופאית חדשה, שמוכנה להסתכל במראה ולשאול את עצמה: איך יכולה יבשת שמתיימרת להיות מושבת הדמוקרטיה לשתוק מול רצח ילדים, רעב אזרחים והפצצות על בתי חולים?

בעוד כאן מונחת אחריות גדולה על שאר המדינות האירופיות; ספרד לא עשתה אלא מה שמכתיב המצפון האנושי והחוק הבינלאומי, ולפריז, ברלין, רומא ולבירות אירופה ככלל יש לחקות את מדריד. שתיקת אירופה אינה מתאימה לה יותר, ואם היא מתיימרת להגן על צדק וליברליזם, המשפט האמיתי טמון בעמדתה כלפי פלסטין, שם נחשפים הסיסמאות ונבחנות העקרונות.
ואילו, מדיניות פלסטינית צריכה לנהל את המצב הספרדי הזה בצורה טובה יותר, ולהגביר את החיוב והתמיכה, דרך בניית בריתות קרובות יותר עם מדריד וניצול האידיאולוגיה הזו בפורומים בינלאומיים. התמיכה הספרדית לא צריכה להישאר מבודדת, אלא צריכה להפוך למנוף פוליטי שמפעיל על שאר אירופה להתאגד סביב צדק. להודות בציבורית, ולהעריך את העמדה הזו בכנות, יהוו מסר לעולם שפלסטין לא שוכחת את מי שעומד לצידה, שהיא יודעת להפוך סולידריות לעוצמה אסטרטגית.

תודתנו היום לספרד – למנהיגות ולעם – אינה רק חובה דיפלומטית, אלא היא ביטוי של הכרת תודה אמיתית למדינה שבחרה לעמוד לצד הצדק, ולהרים את דגל החוק הבינלאומי בעידן של התעלמות. העמדה של מדריד לא רק מעניקה לפלסטינים תמיכה פוליטית ומוסרית, אלא גם פותחת פתח של תקווה בחומת השתיקה האירופאית, ומעניקה לעמים אחרים דוגמה לכך שמילת אמת יכולה להיאמר גם מול החזקים.

אולי ספרד אינה מחזיקה ב"הנשק הגרעיני או נושאות מטוסים או עתודות נפט", כפי שסאנצ'ס אמר בתמצוגה מרגשת, אך היא מחזיקה במשהו גבוה יותר: רצון להתנגד להבנה, ואומץ לעמוד לצד המושמצים, ואמונה חזקה בזה שהמאבק למען פלסטין הוא מאבק של אנושות כולה.

אנחנו מאמינים שהעמדות הללו, לא משנה עד כמה יהיה השפעתן מוגבלת בטווח הקצר, ימשיכו לשרטט קווים עמוקים בתודעה העולמית, ויכתבו בדפי ההיסטוריה שספספרד, בעידן של רצח ומצור, בחרה לעמוד לצד הצדק. מכאן, העם הפלסטיני, עם כל הסבל שלו וחזקו, משיב את הברך לעם הספרדי, ומדגיש שהדמים הנשפכים בעזה, ירושלים וחברון מוצאים הד בליבות החופשיים ברחבי העולם.

אנחנו מעלים את תודתנו העמוקה לפדרו סאנצ'ס ולכל אזרח ספרדי שעמד ותמך וקרא בשם פלסטין. ההיסטוריה לא שוכחת את העמדות, וזיכרון העמים תמיד שומר על מי שצעק מול העוולה ואמר באומץ: "הצדק לא חצוי, ופלסטין אינה יוצאת דופן".