תוכניות לחלק את האומה: נאפו וינון והמציאות הערבית היום

מחבר: بسام زكارنة

מאז הקמת היישות הישראלית הכובשת, לא הפסיק השכל האסטרטגי שם לשרטט את מפתו בקפידה להבטיח עליונות והמשכיות על חשבון העמים באזור. מאז שנות החמישים של המאה הקודמת צץ מה שנקרא בניתוחים ערבים "המבצע של נאפו", ולאחר מכן בשנות השמונים גיחתה מבט עמוק ומסוכן יותר שנקרא תוכנית ינון, והיום כשאנחנו מביטים במציאות הערבית שלנו, אנחנו מבינים שהמסמכים הללו לא נשארו נייר על נייר אלא הפכו למציאות שאנחנו חיים אותה מדי יום.

יגאל נאפו היה איש שטח ישראלי בשנות החמישים, שהתמקד בכיבוש ישיר בכוח ובשליטה על שטחים אסטרטגיים כמו סיני, הגדה המערבית, רמת הגולן ודרום לבנון, עם גירוש של התושבים המקוריים והחלפתם במתנחלים. מטרתו העיקרית הייתה להבטיח את העליונות הצבאית והשליטה האזורית הישירה של ישראל.

הדיפלומט הישראלי עודד ינון כתב את תוכניתו בשנת 1982 והייתה עמוקה ואסטרטגית יותר מנאפו. היא התמקדתה בפירוק המדינות הערביות מבפנים דרך ניצול הקרעים הקונפליקטואליים והאתניים והפיכת המדינות הגדולות למדינות קטנות וא弱ות המתנגדות זו לזו, ובכך תתאפשר ניהול קל של האזור מבלי הצורך בכיבוש ישיר. מטרתו הייתה לנהל את הכאוס ולשמור על העליונות הישראלית לאורך זמן.

תוכנית נאפו התבססה על כיבוש ישיר בכוח, בשליטה על סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן, והמרת דרום לבנון, עם גירוש התושבים המקוריים והחלפתם במתנחלים. חלק מהתוכנית הזו הושגה: סיפוח רמת הגולן והרחבת ההתנחלות בגדה המערבית ושליטה על דרום לבנון במשך זמן מה, בעוד שסיני הייתה יוצאת דופן כתוצאה מהסכמים בינלאומיים שהכריחו את הכיבוש לסגת.

לעומת זאת, תוכנית ינון הייתה עמוקה ומרשיעה יותר; המטרה לא הייתה רק שליטה צבאית אלא פירוק המדינות הערביות הגדולות מבפנים והפיכתן למדינות קטנות ואנדרלומיות ללא יכולת להתנגד לישראל. עיראק חולקה לאזורי כורדים, שיעים וסונים, סוריה ולבנון מחולקות בין המדינות הדתיות והאתניות, ומצרים חולשה מבפנים; בעוד ירדן הפכה למטרה והייתה עלולה להפוך לבית חלופי לפלסטינים. כאן, לא המטרה הייתה הכיבוש הישיר אלא ניהול הכאוס והשארת האזור בוער באי-סדרים.

אם נביט במציאות של היום, נוכל לראות את התוכניות הללו מתגלות מול עינינו: בסוריה, הדרום בוער בקונפליקטים מקומיים, הצפון מזרחי כמעט עצמאי בכורדית, והחוף וחרמון Witnesss למעורבות ישראלית ישירה, ולבנון סובלת ממשבר כלכלי חמור ולחצים פוליטיים וסחיטות מצד האמריקאים וכלי שלהם, עם ניסיונות להצית את התסיסה הדתית שהחלה לבוא לידי ביטוי דרך החלטות לפירוק הנשק שתהפוך לאדמה קלה לפריצה, ועיראק מפולגת באופן מעשי בין מרכיביה, ולוב שקועה במלחמות ארוכות טווח, ותימן נהרסת גם היא ומפולגת בעימות דתי, וההפרדה בין הצפון לדרום, מזרח למערב, מתחזקת.

ההשוואה בין שתי התוכניות ברורה: נאפו מייצג את הכיבוש הישיר בכוח, וינון מייצג את הפירוק הפנימי והקונפליקטים הדתיים. במקרים שניהם המטרה היא אחת: להבטיח את העליונות הישראלית ולנצל את חולשת האומה הערבית כדי להגיע למימוש של הפרויקט הציוני ולממש את חלומם על ישראל הגדולה, ומה שהושג על ידי נאפו ברמת הגולן, בגדה המערבית ודרום לבנון, יש לו התאמת מדויקת ליסודות ינון בסוריה, לבנון, עיראק, תימן ולוב.

מה שאנחנו רואים היום איננו מקרי ולא תופעות חולפות, אלא חוליות בפרויקט אסטרטגי ישן-חדש שפועל לפירוק האומה ולקריעתה; סוריה מאוימת מלהפוך לישויות מפורדות, ולבנון על סף פיצוץ, ועיראק, תימן ולוב שוקעות בסכנות הפירוק, עוני ומלחמות פנימיות, ושאר העולם הערבי עדיין חשוף לסכנת ניצול ופילוג.

המודעות לתוכניות הללו היא הנשק המרכזי שלנו; שכן ידיעת ההיסטוריה והבנה של כלי הפירוק, הבחנה בכוחות המנצלים את המשברים הפנימיים שלנו היא הצעד הראשון כדי להכשיל את הפרויקטים הללו.

וכיוון שמאבק נגד התוכניות הללו דורש יותר ממודעות, על האומה הערבית לחזק את האחדות הפנימית שלה ולעצב את המוסדות שלה ולפתח את החוקים שלה, כך שהמדינה תעמוד בפני כל ניסיונות לפירוק ולחץ, ותרכז גם את מאמציה ערביה-politically וכלכלית, ותאפשר לצעירים והחברה האזרחית להיות כוח פעיל נגד ההפרדות, וכן תעקוב אחרי התוכניות החיצוניות בעין חדה כדי להיות מסוגלת להגן על אדמתה, אנשיה ולהחזיר את כוחה וכבודה.