הביטחון והסמל הדתי והכסף כמפות השפעה רכות ישראליות בסוריה שאחרי אסד

מחבר: مهيب الرفاعي

התמונות שיצאו בסוף אוגוסט 2025 בביקורו של הרב משה קליין והעסקן דוב פלייך בדמשק, עם תפילה בבית הכנסת המרכזי, ולאחר מכן עמידה מול מצבת הקבורה היהודית וביקור בקברו של הרב חיים ויטל, אינן נראות כפרוטוקול בלבד, אלא P במובנים רבים, לאחר 2024 אלה מקיימות תבחין של גבולות: עד כמה ניתן להנחיל נוכחות סמלית-דתית כמשהו שנמשך היסטורית בעיר שהייתה במשך עשורים סמל להתנגדות לישראל. מה שחדש כאן הוא לא המעשה הטקסי כשלעצמו, אלא השיווק שלו כתקדים (התפילה הראשונה מאז 2011) מה שיצר פוטנציאל לחזרתיות ולגדילת השוליים בהמשך למפגשי ביקור, מימון ושיפוצים תחת הכותרת של חידוש המורשת. תהליך זה התברר בבירור בכיסוי יהודי/ישראלי שהפך את האירוע לתחנה היסטורית מיניאטורית שמעניקה לגיטימציה למה שיבוא אחריו, בעיקר עם ההדגשה של צמצום הקהילה היהודית המקומית לקבוצה של קשישים הזזים שאין להם השפעה על הנוף הציבורי בדמשק, דבר שתורם לנarrative של הצלה לפני שיהיה מאוחר. באופן כללי, במחצית הראשונה של 2025 אכן חווינו תהליך של שליחויות יהודיות סוריות או אמריקאיות לדמשק, או לתפילה או לביקור בשכונות ובבתי הכנסיות ובמקומות שביום היה יישובם. תנועה זו לא הוצגה כחריג, אלא כחלק מחזרה סמלית לאחר נפילת משטר אסד, עם הדגשה תקשורתית לרעיון של הזדמנויות חדשות לנוכחות תרבותית-דתית גלויה בסוריה. בהקשר זה, עיצוב הנרטיב הוא המעשה הפוליטי: כל ידיעה ודימוי מגדירים מחדש את המשמעות בתודעה הסורית והערבית מאויב לאורח המנגיד זיכרונות. תהליך זה מתיישב עם הידרדרות הדרגתית של עלויות ההתנגדות המקומית מצד הסורים כאשר השיח מלווה בביטויים של שיפוץ, הגנה, הצלה, אנושיות וסובלנות; עד ל"אין בעיה עם נורמליזציה".

שער הכניסה

המקרה של חילול קברו של הרב חיים ויטל (אפריל 2025) הפך למנוע נרטיבי מפתח שלשמרות בחוכמה לשוב ולפתוח את שער הנוכחות היהודית בדמשק; המקרה תואר תחילה כאיום ישיר על המורשת היהודית הסורית, לאחר מכן עלו קריאות לס Authorities לשמור על האתרים, ולבסוף הוא הוסב לשיקול בטיגון החזרות והגברת הנוכחות הטקסית והתקשורתית. עם כל מחזור כיסוי מתייצב תבנית מוסרית שמביאה את הפוליטיקה ללבוש חובה תרבותית, כך שכל אורח הוא שומר על המורשת, וכל סידור מקומי הוא תגובה אנושית, לא צעד פוליטי לעבר חינוך קבוע. עם חכמה זו זז הדיון ממרחב הריבונות אל תחום הרגש, וחוזר להכניס את הפוליטיקה דרך שער המוסר עצמו: הגנה שמביאה לתיאום; תיאום שדורש נקודות קשר, נקודות קשר שמולדות הסכמים ומסגרות שיתוף פעולה, מה שמוביל לרגע המחאה להיכנס מסלול מאורגן של נוכחות דרך נתיב עם חיכוך נמוך שמעלה זכויות גישה ופולחני טקסים קל יחסית לפיקוח מאוחר יותר. ובכך, העבירה לא מנוצלת - למרות שהיא ברוטלית - לא רק להעניש את העבריינים אלא להקים לגיטימציה רכה לנוכחות גודלת, שנגדירה מחדש בתודעה הציבורית כפעולה הכרחית של הצלה, בזמן שהיא למעשה מתוכננת מהלך אסטרטגי לחזרה בתוך הזיכרון העירוני ובמרחב הציבורי.

טיפול ממלכתי

בחינת הכיסוי של פלטפורמות עבריות, דתיות ופוליטיות בדמשק, איננו נתקלים רק בידיעה, אלא בהנדסת נרטיב מתודית הנבנית שכבה על גבי שכבה: התפילה בבית הכנסת המרכזי נתפסת כחזרה קולית לאחר הפסקה ארוכה, והמשפט המפתח "הפעם הראשונה מאז 2011" מתכונן לאתר זמנים, מה שמעניק לתרחיש טקסי מוגבל גודל היסטורי מוגבר. כך הרגע הופך לתקדים, והתקדים לשיקול להחזרה אפשרית, ובחזרה מאפשר להניח מעבר מהנוכחות הסמלית לנוכחות המוסדית.

באותו הקשר, הכיסוי מנהל בצורה יעילה את בלבול התמונה: תמונותיהם של משה קליין ודוב פלייך בבית הכנסת של הפרנקים לא מצולמות כמקורות של תיעוד אנושי בלבד, אלא נוגעות לשפה של פרויקטים ותיעוד עולמי של המורשת כדי להעלות את רמת המחווה הרוחנית לתוכנית עבודה תרבותית-מוסדית. התמונה הפוטוגרפית מכילה מסמך חברתי מיני: אנחנו כאן לא מבקרים בלבד, אלא מבססים נתיב; לא זוכרים בלבד, אלא מפעילים מחדש את הזיכרון במרחב ארגוני מתמשך. למעשה גלוי הטכניקה של נדירות דוחקת: ביקורים מאורגנים של סורים-אמריקאים בתפילה על קברו של הרב ויטל, ילוו בשיטה שחוזרת בתדר אחד: הקהילה היהודית המקומית צומצמה לחמישה או שמונה קשישים. המספרים המעטים הללו מועלים בטקסטים כמדד לסוף מתקרב, תוך הקניית רגש מוסרי של דחיפות: אם לא נתערב עכשיו, לא יישארו דברים להציל. כאן, העובדה זזה קלות משוויון במידה של העניין לביקור וועדה של ההגנה, והופכת את ההיכרות לחובה ציבורית רחבה יותר, ובכך השגת לגיטימציה חברתית רחבה בתוך הקהילה הסורית וחופש גישה לתוך סוריה. הבלוג אתר תצלום של הרב ברכב ביטחון ציבורי עם לוחם מוסמך, או תצלום משטחו מחלון מלון הצופה על ההומו פלט, או מרחוב בדמשק עם תושבים מקומיים, או אפילו על גבי רכבת מצליחה; דבר שמבצע מעלים שאלות לגבי תפקיד נוסף שלא דתי לרב זה ומטרה אחרת לביקור הזה. באמצעות פעולה זו, הבניית תיאטרון נרטיבי נעשתה דרך מכניזם "המשבר-ריפוי": חדשות חילול קברו של הרב ויטל באפריל 2025, כמהלך שונה/לוחמני, מנוצלות כדי להחזיר את חובת ההגנה. לפתע כל ביקור מאוחר הופך לפעולה מתקנת: לא אנחנו מתרגמים, אלא אנחנו חותרים; לא אנחנו דורשים נוכחות פוליטית, אלא אנו מגנים על מקום תרבותי. באמצעות תנועה זו בלבול התנגדות לתחום הפוליטי ולובשת את שמלת המוסר, לאחר מכן שוב פוליטיקה מהסגנון של מוסר בצורת שותפות מימון, שחזור ותיעוד. כל זה מתפנה עם דרישה דמוגרפית חדה: "נותרו רק חמישה עד שמונה יהודים בסוריה" עם הצגת דמות מקומית כ"מנהיג שנשאר". האנשה הקיצונית הזאת מוגשת כרשת יציבה עבור הזיכרון: שם, פנים, סיפור ואבן קבר ולחיצת יד. אנו כאן מול מה שניתן לקרוא "העוררות הפרגמטית של עקרון הנוכחות" של אדם מבוגר, שמזין את לוגיקת הדחיפות הפוליטית בתודעה רגשית, כך שכל מהלך מקומי מתייחס ככפלה של קרבנות תוך פגיעה בזכויות האדם והמורשת.

זיכרון ככלי פוליטי

במהלך העשור האחרון עלתה "דיפלומטיית הזיכרון" ככלי פוליטי בשיעור נמוך מאוד ובתשואות גבוהות בסביבות רעועות או תחת עיצוב מחדש. את אתרי התפילה והקבורה, הארכיונים והסמלים הדתיים והתרבותיים מציבים כמסדרים רכים כדי ליצור נוכחות מתמשכת שנבנית בשלב ראשון בדמיון הכללי ומאוחר מכן מתפתחת לסדרים מוסדיים, דרך עיצוב שפה, רגשות וצרכים שמתחילים מחדש את כללי המשחק. מהות המכניזם מתחילים בהסבת ביקור מהסכמה פוליטית לזכות רוחנית תחת הכותרות של דיוק בזיכרון והצלת המורשה המוטלת לחסד, כך שהעלות של התנגדות היא מוסרית ולא פוליטית, ומסכנת את המחלוקות בלוגיסטיקות של מועדים ופרוטוקולים; היא מוספת גם באמצעות שיח שמד מסמר, תועלת זקנים ודמעות, ולחיצת אבנים על מנת להפוך את פולמוס הריבונות לשאלה של רחמים, מה שמוביל לירידה של העלות של הנטישה ולהגברת חלון הקבלה הנמוך של ביקורים שמתמשכים ומתרחבים מבלי להכריז על רעש. לאחר מכן מתבצע תהליך הקיצור: מימון השיפוצים, דיגיטציה של הארכיון והכשרת הקצינים ומענקים, מול נורמליזציה של נוכחות מוסדית דרך אישורים קבועים, נקודות קשר, קומיטורים והסכמות ממשלתיות; כך שאירוח הופך למבנה קבוע (מרכזי תיעוד, קופסה, שותפויות אקדמיות) להם מתמקד הסוג של פולשנות פוליטית. חריגות משמשות כמחוללים קיימים, כמו שפרע חומר דתי, להצגת המסלול במדוע תהליך החזרות מתקיים، כך שאנחנו "מגנים ומסבים מחדש", ומי שמתנגד מאשים בהתייחסות לחורבן. במקביל יש בו קווי ערך (הסכמים, תיירות תרבותית, תכניות אקדמיות) המאפשרים את מרכזת הצדדים החיצוניים, ויוצרים לוביינריות ותלויות טכניות שהופכות מעלית לטווח ההשפעה. במובן בטחוני ופוליטי פעילות זו פועלת במרחב האפור: לא חדירה ברורה ולא נורמליזציה רשמית, אך היא חוסמת את התגובות תוך כדי מדידת יכולת הרחוב ובחינת כללי הכניסה והגמישות הפרוטוקולארית עד שייווצר בזכותו של המציאות במובנים של תנועה בתיאום לעתיד יתועל לבחינת רגשי: "אנחנו כאן במשך שנים". ועתה, הנכונות ניתנת עם טכניקות בלשניות מסוימות: דווקה זמן ("הראשונה מאז...") כדי ליצור תקדים שמצדיק את החזרתיות; ונמוך מידי עם מספרים קטנים גורמים ניחוש למה שיכול להילקח; והעתקת משפחה בסטטיסטיקות המנוגדות ל"מנהיג נשאר/עושה אחרון" שקשה להתנגד אליו; והודאת האשמה כך שמדובר במצב שנכפה על המורשת ולא כהצגת ריבונית מוצדקת. ניתן לעקוב אחר התראיה המוקדמת בעליה דרמטית במענקי השיפוץ והדיגיטליזציה של אתרי הרוח השוכנים, ותחלפי עדויות ועדכונים, והקמת נקודות קשר קבועות במקום נחשאים, והפיכה לביקורים שליחיםחוזר על הקצאות של ממשלה תרבותית/אקדמית/מוניציפלית שמביאות מעבר לתחום הקנייני. נדרש בה קבלת שמות מקום שסובלים להפיכת הזיכרונות להיות רגישים אם אינם זו הלחיצה האמיצה שהצטרפה בנוגע למורשת. ואחת המסקנות: אם פותחים את המגזר הזה should they be by stringent sovereign standards; otherwise, it poses an express sovereign risk and a window of normalization through the "security economy."

חלל העוצמה ומכירה נרטיבית

מאז דצמבר 2024 נכנסה סוריה לשלב המעבר שבו התרחב חלל הכוח וסוערי הנרטיב מתקללים: חזרת הטרפיות, חזרת ההון, חזרת המורשת, וזאת בזמן שכיווני הכניסות הסמליות נעשו זולות לחייו שלוקחים חלק בקהלים דתיים ותרבותיים מחוץ למדינה, כדי להפוך את התיק של המורשת למטבע מהיר להמרה, באמצעות תנאים מול משטרים מקומיים, משאבים ומימון תכלול נוכחות מוסדית קבועה. ברקע הסיפוקים הביטחוניים הדחוקים ב2025 אשר ממחישים את המגמות החזקות עם התקפות צבאיות קשות ופעולות חוזרות סביב דמשק, וסוחפים על גבולי הגולן, יחסי טנש בדרום בקרב הדרוזים ותמיכה במסלול מפרד; מחירי הפוליטיות עבור כל תחנה ישראלית ישירה נתפסים כפוגעים באותם הרבים ואם לא נערכות: גישה תרבותית ברות עמידה נורמליזציה בתהליך עד שיקבעו כמה שיתרונות יתרת גישה ותהליך של כאב לחקירה שיבוצעו בפולמנט. עם החזרות שמתחזרות ורשתות ונסיעה, המס втором לא רק ב100% אלא הופכת את האמצעים לצורך יותר להשגת ממשקים בעיקר מוסדיים שיגרמו להיות קצין דבר. ולא זאת, אלא גם צריך שנושא לטווח גישה, אם הם לא יכולים להבטיח את הצלחת העבודה בנוגע לעל אזרחי.

העברה ונזרח של מדינה

התחום בעל הוכחות מקבל כל מה שארוך, ואז נשמע האגפיים כאלו שמדבר נראות. "נראה שיש חשש שיאמרו את המורשת", "בוא לדעת מי שבא לספר לאחרים מידע על בכלל שיש מטפורה וסוגר באמצענת דולר." במהלכים ומלמץםיכלה למחדש אחד המנומץ מתקפת חורגות שייגמרו הפנטסה של מדינה. זו מדיניות וזדון במידה רבה איך שמוארו, וזה עם בעיה חלקה מאוד, שלא ייתכן שינוי מהותי של הארץ בלתי רטענת, ובתיאור נבילתו בדרכם של הכוח לקיים את הקו שהוסכם תמיד על מה נגרם טיפול שאושר [היו. לכן יש בזה צורך פוליטי-מדעית היתר, שמתרץ] שייתכנה הגורמים. אחרי שכשהאם זאת. יש Типрои из Кра.. c עד הכתובאות.