פסגת דוחא… הזדמנות להתחדשות או חוסר יכולת מתמשך

מחבר: جمال زقوت

מול האתגרים הגדולים שנחשפו בעקבות ההתקפה על מדינה משפיעה ודינמית בתיווך להפסקת המלחמה והחלפת אסירים, וביחסים דיפלומטיים בינלאומיים משפיעים, כשלה יש יחסים יוצאי דופן עם וושינגטון, וכל הסימנים לכך מהווים סכנות על הביטחון הלאומי הערבי והחלווי בפרט, אמורה פסגה זו להיות יותר מפגישת חירום וחזרה על הודעות חסרות ערך כפי שהיה בשתי הפגישות הקודמות שנערכו במהלך מלחמת ההשמדה ברצועת עזה, שלא עצרו את ההתקפות הצבאיות אף לא מצד תל אביב או וושינגטון. האם תהיה תוצאת פסגה זו שונה? יש הטוענים כי קיום הפסגה והעדר שינוי מהותי בעמדות הערביות לא יהיה יותר ממסר המצביע על כך שישראל יכולה להמשיך להטיל מה שהיא מכנה "שלום הכוח" ולכפות את דומיננטיות שלה באזור. ואם כך, ייתכן שאי קיומה היה טוב יותר, מכיוון שהיא תהפוך לאות לחוסר יכולת כרוני.

הפסגה התכנסה בזמן שישראל ממשיכה במלחמת השמדה המכוונת להרוס אחת מהערים הערביות הוותיקות; העיר עזה הפכה בעקבות הפאשיזם הציוני להריסות בזמן שקרוב לשנה השלישית של השמדה, בעוד שהליך הגירוש הכפוי הפך לשלב ממשי של טיהור אתני מחוץ לפלסטין. הפסגה התקיימה לאחר התקפת רקטות על דוחא וניסיון חיסול מנהיגי חמאס, כדי לחשוף שהאש הישראלית מתפשטת לאזורית תחת שמעו של העולם וצפין.

הצביעות הבינלאומית במאבקה המובהקת ביותר

ארצות הברית נמצאת במרכז המשחק כאשר מדובר במעלל הגורל הערבי. היא מכריזה על רצונה להפסיק את האש, אך מעניקה לישראל נשק וכיסוי פוליטי ודיפלומטי להמשך מלחמת ההשמדה. וושינגטון מנהלת משא ומתן על הפסקת אש זמנית כאן, ומפעילה לחצים שם כדי להאריך את תקופת המלחמה לטובת האסטרטגיה של כפיית הפלסטינים ועיצוב מחדש של האזור.

לגבי מדינות האיחוד האירופי ובריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד, הלחצים הציבוריים הרחבים בהן הביאו להתפתחות יחסית בשפת העמדות, אך הן עדיין שבריריות וחלשות ואינן חורגות מעבר להודעות גינוי מחוסרות ממש וקריאות "לשכך את הצדדים", כאילו הרוצח והקורבן הם שווים, ונמצאות במעגל של חוסר יכולת מוחלט לבצע כל צעד עצמאי מתוך רצון אמריקאי.

מה היה נדרש מהפסגה

על המנהיגים הערבים להכריז על החלטות בגובה הפשע התוקפני נגד דוחא שמגלות את מהות הפרויקט הקולוניאלי ודומיננטיות הציונית החורגת מגבולות פלסטין; כולל הטלת סנקציות פוליטיות וכלכליות על ישראל, והפחתת קשרים או הפסקתם, בעיקר מהמדינות הקשורות בקשרים דיפלומטיים רשמיים או לא רשמיים עם תל אביב. המשך הקשרים "כאילו הדברים תקינים" לא אומר אלא הסכמה להשמדה ולגירוש, ולטובת מה שישראל מתכננת מדומיננטיות כדי לכפות על האזור, ולא רק לסגור את העניין הפלסטיני.

ואולי חוסר המעש של הבירות הערביות שלא משתפות פעולה עם דרום אפריקה במעקב אחרי ישראל בפני בתי המשפט הבינלאומיים מהווה אות לחוסר היכולת, אם לא יותר מזה. האם נראה שינוי בדיפלומטיה הערבית לקראת מהלך משפטי דחוף בבתי המשפט הבינלאומיים להעמיד לדין את פשעי ההשמדה והתקפה על קטר ופלסטין? האם יקומו כמה בירות מול הדרישות להטיל מעברים אנושיים בטוחים להעברת חומרים מצילי חיים ופינוי פצועים במצב קריטי וסיפוק הגנה לאזרחים? אלו אינן סיסמאות, אלא חובה על קיום לאומה המתמודדת עם פרויקט מפורש להוציא את פלסטין מהעם שלה.

לצערנו, מה שצפוי

העובדות מדברות, ואני מקווה שהתחזיות שלי לא נכונות, שההודעה הסופית לא תעלה על חזרה על גינוי וקול קורא להחליש את המתח. הניסיון מאשר כי בירות ערביות מרכזיות עדיין אסירות בבריתות בטחוניות וכלכליות עם וושינגטון. האם הפחד מהסנקציות האמריקאיות, ומהתמוטטות השווקים הגדולים חשובים יותר מדמי עזה או מכמה רקטות הפוגעות בדוחא בטענה של הפסקת מנהיגות החמאס? האם אותן בירות יהיו בטוחות בזמן שנתניהו מדבר רק על "ישראל הגדולה", ומציג את טראמפ תומך בשאיפה הזו, בכך שהגיאוגרפיה הישראלית קטנה וזכותה להתרחב בהיקף התפקיד שמשרטט את ברית "בית טראמפ הלבן" והפאשיזם הציוני ההתרחבותי?

הכל מתחיל מפלסטין

המשוואה המהותית ברורה: ללא מדיניות פלסטינית מאוחדת לא תתפתח עמדה ערבית רלבנטית. שנתיים של עמידה מול ההשמדה לא הפכו עד כה לפרויקט פוליטי המאגד את הפלסטינים על תוכנית לשחרור לאומי. ההזדמנות קיימת, אפילו דחופה, להשיג אחדות מעבר למפלגה בדומה למה שהוצע בבייג'ינג, דרך ממשלה לאומית זמנית המנהלת את השלב ומתבססת על תוכנית התנגדות ועמידה. השאלה היא: מדוע לא מעודדות הבירות הערביות המרכזיות, כולל במהלך פסגה זו, את הצדדים הפלסטינים הדומיננטיים במניעת, ולדחוף אותם קדימה לפעול במימוש מהלך כזה, אם הן באמת רוצות לצאת ממעמד המתבונן למעמד הפועל?

חוסר יכולת מבנית מגלה את התלות

ההתקפה על דוחא הראתה שישראל מתנהגת ככוח מעל לחוק, בטוחה שהערבים אינם יכולים והמערב משתף פעולה. כאשר פסגה ערבית אינה יכולה להגן על מדינה חלווית הקשורה בקשרים הדוקים עם המערב, כיצד היא תגן על עזה המוקפת או על זכות הפלסטינים להישאר על אדמתם ולקבוע את גורלם עליה?

אם פסגת דוחא לא תהפוך לרגע מפBreaking the ice she will record it in history as one of the moments of complicity by silence. Then, statements of condemnation become indirect participation in the crime, and talk of an "Arab regime" becomes merely an illusion.

הפסגה: הכרה בסכנות והבעה עמוקה יותר של חוסר היכולת

פסגת דוחא היא מבחן אמיתי: או שהיא תנקוט ותכריז על החלטות בגובה האתגר, או שתוכיח שהמערכת הערבית איבדה את היכולת לפעול, מסתפקת בהמתנה למה שיקבעו וושינגטון. אך הדרך לכל התחדשות ערבית עוברת קודם כל מפלסטין. או שעמידת העם שלה תתממש למדיניות פלסטינית מאוחדת שתהווה יוזמה ערבית אמיתית, או שנראה פרקים איומים יותר של טיהור אתני, בעוד העולם מסתפק בשינון ביטויים של "דאגה עמוקה" וממשיך בשתיקה על השמדה שהבטיח יום אחד שלא יתיר לחזור עליה, והנה היא חוזרת בידי מי שנחשבו יום אחד לקורבנות של כישלון המערב. השואה חוזרת, ולא יפסיק אותה אלא עמדות שיוקיעו את העושים בעניינים. המסיבה שחשפה בצורה עמוקה את הסכנות המתרקמות, כמו גם הציגה בצורה שאין לה ספק עד כמה חוסר היכולת להתמודד עם הסכנות הללו. ובכל מקרה, זוהי מולדתנו שאין לנו מולדת אחרת אלא היא, ואין בפנינו שום דבר אלא להגן על זכותנו להישאר על אדמתה, ולבנות את עתידנו החופשי והמשגשג בה, אם הזמן ארוך אם קצר.