האספה הכללית וכוח העם הפלסטיני

מחבר: جهاد حرب

ההחלטה של האספה הכללית של האומות המאוחדות הנוגעת לאימוץ הכרזת ניו יורק מבארת שתי סוגיות חשובות; הראשונה: התמיכה הגלובלית הרחבה בהחלטת פתרון שתי המדינות כאשר 74% מכלל המדינות החברות באומות המאוחדות (142 מתוך 193) הצביעו בעד, זהו צעד חשוב במסגרת קיום תוכנית ליישום אפשרות זו או לפחות להגנה עליה בזמן שבני העם הפלסטיני נחשפים לרצח עם, טיהור אתני וחסרות תקווה לפתרון פוליטי עם שכבת פוליטית ישראלית המסרבת לפתרון שתי המדינות בדרכים שלום.

בעיניי, ההחלטה הזו, ככל שהיא מייצגת סיוע לעם הפלסטיני ולשמירה על אפשרויות ודרכים פוליטיות, מציבה או מציבה אתגר נוסף על העם הפלסטיני בנוגע לרצינות שלו במאבק לעצמאות ולחירות ולהקמת מדינה דמוקרטית המבוססת על יסודות מוצקים, המבוססת על שני מסלולים; הראשון: השגת המינימום של הבנה לגבי הפרויקט הפוליטי שמבוסס בעיקר על האפשרות להקמת מדינה פלסטינית על גבולות הרביעי ביוני 1967, והסכמה על כלים ואמצעי המאבק الشعبي הפלסטיני להשגת המטרות הפוליטיות לאחר ניסיון כישלון של שתי דרכי המגעים והמאבק המזוין שכבר אינו נושא את עלויותיהן הכבדות. והשני הוא: כיבוד ריבונות החוק והחזרת הרוח למערכת פוליטית דמוקרטית וחיזוק יסודותיה באמצעות יישום מחמיר של הכללים החוקתיים המפורטים בחוק היסוד ותיקון מה שיתקלקל הזמן והפסקת השקריות הפוליטית ויוזמות ההמתנה מצד שני.

באשר לשאלה השנייה: היא נוגעת למידת המחויבות להחלטות האספה הכללית של האומות המאוחדות אשר נדונה שוב כאשר האספה מקבלת החלטה בנוגע לסוגיה הפלסטינית. דיון זה מתבסס על יסודות יחסי בינלאומיים ולא על החוק הבינלאומי, החתימה על אמנת האומות המאוחדות וההצטרפות אליה משמעותה כיבוד המדינות החברות או החותמות על האמנה את העקרונות והמטרות המפורטות באמנה ומה שפורסם בה על בסיסן על ידי המוסדות של האומות המאוחדות, ללא קשר אם זו האספה הכללית או מועצת הביטחון. מועצת הביטחון והאספה הכללית וגם בית הדין הבינלאומי חסרים במנגנון יישום ההחלטות המתקבלות שם, מלבד במקרה אחד - קבלת החלטות במועצת הביטחון על בסיס הפרק השביעי המאפשר למועצת הביטחון להשתמש בכוח (כמו סנקציות או תקיפות צבאיות) או להעביר את השימוש לתחום המדינות או אחת מהן.

בכיוון השני, נעשה להרגיש את המחויבות להחלטות האספה הכללית כאשר ארצות הברית פנתה לאספה הכללית להתערב במלחמה הקוריאנית בשנת 1950 לאחר שיתוק מועצת הביטחון מלקבל החלטה בנוגע לסכסוך הצבאי הקיים באותה תקופה תחת הכותרת האיחוד למען השלום או ההחלטה 377/3. החלטה זו, כלומר פנייה של המעצמות הגדולות לאספה הכללית להשיג לגיטימציה לשימוש בכוח צבאי, מגלה את המחויבות להחלטות האספה הכללית. ייתכן שאנשים יראו זאת כיוצא דופן, אך הבעיה המרכזית טמונה במנגנוני העבודה של האומות המאוחדות המסתמכים במימוש ההחלטות שלה על מנגנוני העבודה של המערכת הבינלאומית; המבוססת על אינטרסים ועל עליונות הכוח הם שני מרכיבים חשובים אם הם זמינים עם הכוונות של מועצת הביטחון או האספה הכללית והחלטותיהם על מנת לקחת את כיוונם ליישום, וללא זאת תוזנח ההחלטות המתקבלות על ידי מועצת הביטחון ואספה כללית.

יש לפלסטינים סוג של כוח "כוח העם" להפוך את ההחלטה הזו לכלי לחץ בינלאומי על הממשלה הישראלית ברמה הבינלאומית, היחידים והארגונים האזוריים להשגת שלום באזור על בסיס אפשרות פתרון שתי המדינות וליישם את התחייבויותיהן שעליהן הצביעו בהחלטה עצמה. זאת באמצעות השקעת כוחות פלסטיניים וערביים רחבים ברמה הרשמית והעממית ובמיוחד בקהילות הפלסטיניות והערביות וברשתות ובתנועות הסולידריות עם העם הפלסטיני והפיכתן לכלי לחץ קבוע ומוסדר על ממשלות המדינות המערביות ולא להסתפק בהכרה במדינה הפלסטינית אלא להשלים זאת באמצעות כיבוד התחייבויותיהן כמו מה שנעשה עם ממשלת ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה.