וושינגטון והאיבה הגלויה לפלסטין

מחבר: جمال زقوت

ההחלטה האמריקאית למנוע מהנשיא הפלסטיני להיכנס לניו יורק כדי להשתתף בישיבות האומות המאוחדות לא הייתה רק מהלך פרוטוקולרי. זהו צורך פוליטי מפורש שוושינגטון לא יכולה להסתמכות עליה, היא כבר לא מכירה אפילו במינימום של הלגיטימיות של קיום וייצוג פלסטיני, כולל מול האומות המאוחדות.

זוהי חוצפה שלא ניתן להפריד אותה מהטבע של ממשלת טראמפ, שהחליטה מהרגע הראשון לעמוד לחלוטין עם ישראל, לא רק כחברה אסטרטגית, אלא כצד היחידי המוסמך לקבוע את עתיד האזור.

הפרה בוטה של הסכמים בין-לאומיים

מבחינה משפטית, מה שעשתה וושינגטון מהווה הפרה בוטה של הסכם המיקום של האומות המאוחדות שנחתם בשנת 1947, הקובע שעל המדינה המארחת להעניק ויזות כניסה לכל נציגי המדינות החברות והמשקיפים, ללא קשר למחלוקות פוליטיות.

התעלמות מהתחייבויות אלו לא פוגעת רק בפלסטין, אלא פוגעת בעצמאות של הארגון הבין-לאומי עצמו, והופכת אותו לעבד לרצון של המדינה המארחת. ואם הארגון אינו מסוגל להבטיח את הגעתו של נשיא מדינה משקיפה לאולם המופעים שלו, על אף ההצהרה על ההשקעה שלו בוושינגטון, כיצד הוא יכול להגן על זכות עם זה לקבוע את גורלו ולהעניק לו את חופשיו ועצמאותו ושיבת הפליטים שלו?

וושינגטון: ממתווך לכאורה לצד מעורב

ההחלטה של וושינגטון מאשרת ללא ספק שהיא לא מתווך, אלא צד מעורב בפרויקט מחיקת המקרה הפלסטיני. האם האמת הזו תדרבן את הכוחות הבין-לאומיים האחרים לשקול מחדש את הצורך לשבור את המונופול האמריקאי ולהשלים את אחריותם, ולעודד את הפלסטינים לשוב לאחדותם הפוליטית מול התוכניות שמטרות על חיסול פלסטין, אם מדינות אלו אכן נאמנות עד הסוף להכרה במדינת פלסטין, ולאפשר לעם שלה לקבוע את גורלו ולהגשמת ריבונותו עליו, כדי לאמת את טיב עמדותיה האחרונות כי לא מדובר רק בניקוי מצפון לפני דעת הקהל במדינותיהם.

בין עזה לניו יורק: המטרה היא החיסול

העילה הישראלית-אמריקאית בעזה היא "הוצאת חמאס", בעוד שהמעשה על הקרקע הוא רצח עם שמטרתו חיסול חיי בני אדם ואדמה. ובניו יורק, נראה כי "העילה היא פרוצדורלית", בעוד שתפקידה הוא להוציא את פלסטין מהמשוואה, כולל את הוצאת ההנהגה המחלישה שלה מההערכות שלה על וושינגטון מהבמה של האומות המאוחדות. זה מאשר כי פלסטין היא המטרה, עם כל מרכיביה, בין אם מדובר ברשות שבוחרת לספק את רצונות וושינגטון ותל אביב, או בהתנגדות לתוכניותיהם.

כישלון במדיניות ההגשה ובחירת ההסכמה

כעת הגיע הזמן להכרה של ההנהגה השלטת על ההחלטה והמהלך הלאומי שהיא פעלה בדרכים שהביאו רק לאסונות לאומיים, וכי ההתרוצצות אחרי אשליית הפתרון של וושינגטון ותל אביב הביאו רק להעמקת הפיצול. ההשקעה על וושינגטון לא הייתה רק הפסד, אלא הרסנית, מכיוון שהיא מעולם לא הייתה מתווכת, אלא צד מרכזי בפרויקט החיסול.

הזדמנות לאחדות ולתנועת רנסנס לאומית כוללת

נפילתו של האשליה על ההשקעה בתפקיד האמריקאי יכולה להיות רגע מפנה שיפתח את הדרך להחיות את המצב הפלסטיני; אם ההנהגות הפלסטיניות ידעו לקרוא את זה ולשאב לקחים מכך על ידי: ראשית: לתכנן מיד ליישם את הסכם בייג'ינג לשחזר את התפקיד והמקום של אש''ף ולבנות אותו מחדש כחזית לאומית מאוחדת לכל הפלסטינים.

שנית: לנסח תוכנית לאומית שמתמקדת בשחרור ובזכויות, ולא בניהול משבר או בהמתנה ל"מענקים או מתנות" אמריקאיות.

שלישית: להפעיל את כלי הכוח الشعبية והדיפלומטיה בשיתוף פעולה עם כוחות בין-לאומיים ועמים המסרבים לרצח כמו שהם מסרבים להפוך את האומות המאוחדות לנספח לבית הלבן.

כעת כל הפלסטינים נמצאים בפני אתגרים דחופים לסגור את דף הפיצול ולפגוש את הסכנות המונחות לפני הגורל הלאומי כולו. הדבר מצריך להתחיל מיד בהקמת ממשלת אחדות לאומית שהוסמכה לטפל בכל ההשלכות של החיסול, ומה שקשור למערכת הפוליטית על כל הקשיים הידועים בה, כדי לפגוש את הסכנות הגדולות, כולל הכנות מהותיות לבחירות כלליות כולל במועד מוסכם עליהם, כדי להחזיר את האחריות לעם שלא ניתן להפקיד אותה אצל אחר.

האם אנחנו רציניים בהפקת לקחים

לא ניתן להמשיך לשחק במשחק הישראלי כאילו הבעיה היא עם "חמאס" או "הרשות". כי ההשקפה האמריקאית-ישראלית כוללת את כל הפלסטינים. האמת הזו צריכה להיות נקודת המוצא כדי להתגבר על הפיצול ולשוב לעניין הגדול המכוון לחירות ולהשתחרר מהכיבוש.

להפוך את השערורייה האמריקאית להזדמנות לאומית

ההחלטה של הבית הלבן עשויה להיראות כהפסד דיפלומטי נוסף למדיניות ההנהגה השלטת, אך למעשה היא מראה כמה ההשקעה על וושינגטון נתפסת כערומה. ההחלטה השערורייתית הזו יכולה להפוך להזדמנות, אם להנהגה הזו תהיה האומץ לחזור לעם שלה ולסגור את דף האשליה, על בסיס שפלסטין לא תושב מהבית הלבן, אלא קודם כל ואחרון מהרצון של עמה ורצונו ונכונותו להישאר, ומה שדורש את זה הוא לבחון ברית בינלאומית שתשים את הצדק מעל העסקאות והסחיטות.

כי מהות הלגיטימציה היא הלגיטימציה הלאומית, וכיצד ההקפה הציבורית סביב הנהגתה לכיוון חירות והצלה מהכיבוש.

איזו תוכנית דיפלומטית אנחנו רוצים?

ברור כי האסטרטגיה של תלות בחוץ על חשבון הגורמים להחייאת הפנים אין לה שום ערך במציאות, וכל תוכנית דיפלומטית שאינה נובעת מגורמי כוח פנימיים, במיוחד בשלב השחרור הלאומי מול הפרויקט הציוני והבת מאחוריו הבית הלבן, חייבת להיות חלק מאסטרטגיית עבודה המתבססת על כוחות העם הפלסטיני ומספקת כל אלמנט של יכולתו להחזיק מעמד, וממוקדת בבין-לאומיות שלה עם כוחות פרוגרסיביים והומניטריים שהתמקדו בנדידותיהן של ערי העולם, וכפו על הרוב המכריע של ערים אלו לשנות את עמדותיהן, כי הפשע גדול מכדי שהאנושות תמשיך לשאת אותו. לקח זה ואחרים מצביעים על כך שהעולם, שחי על חוט דק מגילוי צדק, לא מכבד אלא את החזקים המקדישים את חייהם לפיתוח כבוד עמים.

אם לא הייתה المنظمة לשחרור הפלסטיני חזקה ומאופיינת בתמיכה של הרוב המכריע של עמה בארץ ובתפוצה, לא הייתה האומות המאוחדות מהירות לעבור למקום האירופי שלה בג'נבה כאשר הנשיא ערפאת נאסר מלהת Address the world from its platform in New York in 1988. And we must ask: How did the organization’s status decline despite the universal uprising that stands with Palestine and its people? And to extract lessons and insights from that comparison. The recent American position clearly shows that Washington, engaged in engineering the Palestinian situation according to Israeli plans, has stopped merely supporting the occupation, but has become an essential and declared party in the conspiracy to try to erase Palestine from geography and history, and not only from international platforms. Therefore, the Palestinian response must be united and at the same time rely on mobilizing all elements of self-empowerment, while preserving the unity of representation to restore the status of the Palestine Liberation Organization and enhance its role as an umbrella house for all Palestinians, and as the broad national front for leading national liberation. It should also build a wide network of alliances that invest in international law and international blocs, and transform the Washington aggressive scandal into an opportunity to restore the Palestinian unity, and the United Nations as a uniting platform, and the Palestinian cause as a cause for liberation and rights that cannot be erased.