השלטון הערבי מול עמי העולם

מחבר: عوض عبد الفتّاح

משבר העולם הערבי אינו חדש. החולשה, ההתפלגות, הנורמליזציה ואפילו שיתוף פעולה עם אויבים, אינם פעולות חריגות, אלא ביטוי למשבר מבני ממושך, שורשיו מצויים מזה מאות שנים, ומתחילים ביותר משמונה מאות שנה.

ובכל זאת, זהו דבר חסר תקדים ששלטון ערבי, והאליטות השלטוניות שלו, משתתפים במלחמת חיסול שמבצע מדינה קולוניאלית נגד עם ערבי, שנחשבת לאחת המדינות המיוערות ביותר להתנהגות ברוטלית, שנאה ובידוד. עבור רבים, כל תיאור פחות מאשר "בגידה גלויה" אינו ממלא את החזות של הפשיעה הפוליטית הזו.

ומה אם יש מי שמהסס לגבי ההגדרה הזו, יזכור כי בגידה אינה עניין ערבי או מוסלמי בלבד; כמה מדינות באירופה המודרנית חוו התנהגויות דומות.

לדוגמה: ממשלת וישי הצרפתית, ששיתפה פעולה עם כיבוש הנאצים, אך הכיבוש ההוא לא הפך לחיסול.

ובימינו, מפתיע ששלטונות ערבים רושמים את העולם כולו במדרון חסר תקדים. כיצד ניתן להסביר את הפתיחה של מדינה ערבית גדולה על עסקאות מסחריות בעשרות מיליארדים עם משטר החיסול? וכיצד ניתן להצדיק את השתתפותה במצור על רצועת עזה?

וכיצד ניתן להבין את הצעד של נסיכות קטנה, שאין לה גבולות עם פלסטין, בהעברת נשק לשדה תעופה צבאי ישראלי בשיא הטבח? כיצד ניתן להסביר את פתיחת קווי אספקה מסחרית לישראל במקום קווים המושבתים?
אנחנו עומדים מול תמונה סוריאליסטית קשה להבנה.

אינני כאן כדי לחזור על שורשי המשבר ההיסטורי של העולם הערבי; הוגים רבים הציעו ניתוח עמוק, והציעו פתרונות, אך דבר מכל זה לא הפך לפרויקט גאווה הפוסע על המבנים הרעועים.

אף כי מעגלים רחבים של אינטלקטואלים תרמו לשימור המשבר, או באמצעות סגירותם ביישויות אידיאולוגיות חסרות יכולת, או על ידי הפיכתם לרמקולים של המשטרים, או על ידי יצירת תיאוריות פופוליסטיות שטחיות המפריעות לחשיבה.

השוואה בין עמדת עמי העולם לעמדות המשטרים הערביים

רוב האינטלקטואלים והאנליסטים הערבים, בצוותא עם שכבות רחבות של האליטות הגלובליות, מסכימים כי המשטרים הערביים נושאים באחריות רבה להמשך הטבח. לולא שיתוף הפעולה שלהן ודממתן, לא היה המתלכד המערבי-ציוני יכול להתקדם.

אפילו השפה הדיפלומטית שבהן הן פורשות את הצהרותיהן ורצונותיהן משופעת בחולשה ובשיתוף פעולה.

נתניהו שקט היה בעמדה הזו מאוד זמן רב; הוא קיבל, כמו שחשפה העיתון "ידיעות אחרונות" לאחרונה, מאות מתנות שהגישו שליטים ופקידים ערבים לנתניהו.

כמה מהם תמכו במעשים מעשיים, כמה מהם שיתפו פעולה בדממה, והיתר עמדו חסרי אונים, אך כולם השתתפו במניעת הפגנות ציבוריות התומכות בעזה.

וגם ברור כי כמה מהם משתפים את משטר החיסול הישראלי באכזבתו מחוסר היכולת לשבור את העמידה הפלסטינית המופתית, למרות שחלפו שנתיים על מלחמת החיסול, ויותר ממאה שנה מיום קיום הציונות בארץ פלסטין.

כך נקטעה לחלוטין תפקיד האומה הערבית, ברגע היסטורי שמרעיד את העולם ומאיים לשרטט מחדש את מפתו.

שיתוף הפעולה הזה עודד את נתניהו להמשיך בפרויקט המתוכנן מראש: חיסול עזה, טיוב הסוגיה הפלסטינאית, ולאחר מכן התרחבות אזרחית במסגרת "ישראל הגדולה".

טרם ההתרחבות הזו, שלטונות ערביות היו מרגישים בנוח לתת מכה לתנועת חמאס, כמתקפה של האחים המוסלמים.
אך לאחר שהמנהיגים הישראלים הכריזו על תוכניותיהם האימפריאליסטיות והחלו במכות בסוריה, כמה מאות מתשובות השלטון הרגישו עד כמה הם נקרעים מעודף האהבה, מבלי שיש להם את האומץ לנתק קשרים או לנקוט באמצעים עונשיים, כמו שכה עשו מדינות שאינן ערביות ואינן מוסלמיות כמו קולומביה, ונצואלה ואירלנד.

וכדי להסתיר את האכזריות הזו, פנו למחזות חלשים: הספקת סיוע מהאוויר ברשות ישראל, או התעסקות בכנסים של "פתרון שתי המדינות", בזמן שישראל מממשת רציחות יומיות בעזה ופשעים יומיים בגדה המערבית.

אך התנהגות זו היא לא רק סכין ללבו של העם הפלסטיני, אלא גם לעמי העולם המתקוממים נגד החיסול ותומכים בדם הפלסטיני.
עמים אלו לא רק מגינים על פלסטין, אלא גם על אנושיותם, מודעים לכך שהמתרחש הוא חלק מההשתקמות של ישראל כמרכיב בסיסי במערכת הקפיטליסטית האימפריאליסטית הגלובלית, על מנת להמשיך את תפקידה המלוכלך, בלשונו של הקנצלר הגרמני.

מאבק אנושי שחורג מהמגבלות

מאבק זה אינו מאבק מגודר רק בזהות של תושבי האזור, אלא מאבק אנושי ביסודו.

החדש היום הוא התהוות של תודעה גלובלית המתרקמת סביב עתיד אחר לאנושות, עתיד הנלקח מידי מאפיה קפיטליסטית עולמית חסרת חיבה לחיי בני אדם, נתמכת על ידי מיעוט עשיר ומפיק רווחים משוועים.

במאמרו של ההוגה הדעות האמריקאי המתקדם, ממוצא איראני, חמיד דבאשי, שפורסם ב"מדיום מזרחי" שכותרתו "כיצד להתמודד עם הייאוש תחת המשך מלחמת החיסול הישראלית", הוא כתב: "כמוסלמי, אני מרגיש בושה מכך שהמשטרים האסלאמיים הפכו את עצמם לשותפים בחיסול הזה".

והוא מוסיף, הוא מתנגד למשטר האיראני, אך הוא התייצב עם מדינתו במהלך ההתקפה הישראלית ביוני האחרון: "אך מול הבגידות האלה לאמונה, למצפון ולהומניות, יש צורך במערכת מוסרית חדשה המבוססת על מאבקו של העם הפלסטיני ועל הקרבנות שלו."

הוא מסכם בכך ש"מול הברוטליות הזו, אנו כבר לא מוסלמים או נוצרים או יהודים או כל קבוצה אחרת; כולנו פלסטינים העומדים בפני חיסול מוחלט. המאבק על פלסטין הוא הדרך הישירה להצלת האנושות, והוא מוביל אותנו למצפון מוסרי ברור."