מפות דם ודמעות: האם الشرق התיכון ייצוייר שוב על פי ברנרד לואיס?
במזרח התיכון, מפות הישנות שצייר ברנרד לואיס נדמות כאילו הן חוזרות לחיים. השיח על חלוקת האזור אינו מהווה עוד לחשושים באולמות הפוליטיים אלא הפך למציאות מוחשית: מדינות מתפרקות, צבאות נשחקים, וזירותינו הופכות לזירות שבהן אחד מאיתנו מחויב להילחם נגד השני, בזמן שכוחות חיצוניים צופים בעין קרה, מהמרים על המנצח دون أن אכפת להם מי נשאר חי או מת.
סוריה מציגה את התמונה הברורה ביותר של מציאות זו. עשור של מלחמה קרע את המדינה והפך אותה למפוזרת בין המשטר, האופוזיציה והכורדים, בחסות אמריקה ועוזריה הערבים והאירופיים. בעוד שמחאות הסווידא מזכירות לנו שהעדתיות עדיין כלי זמין לחלוקה: עלווים על חוף הים, כורדים בצפון מזרח, סונים בדמשק ובחלב, דרוזים בהר שיך, בהר המרכזי ובעיר סווידא ואזורי הסביבה. כאן מצויירת מפה חדשה בדם ובדמעות, כאשר ההתפלגויות הדתיות והאתניות הופכות לחלק ממשחק גדול שמוכתב על ידי כוחות חיצוניים השואפים לפגוע במדינה ולאכוף את שליטתם על השטח resources.
לבנון, הכבולה בעקבות קריסתה הכלכלית ומאבקיה הפנימיים, מצטיירת כמי שהיא שוב נדחפת לעבר סכסוך עדתי משולש. הלחצים המתמשכים לנקוט את נשק حزبالله אינם מדובר רק במהלך טכני אלא בניסיון להחליש את ההתנגדות ולפרק את יסודות המדינה. אם יוסרו הנשק לפני הסכנה הישראלית, זה יקל על ישראל לכבוש חלקים מהאדמות הלבנוניות ואולי להגיע לנחל הליטאני, אם זה לא יכבוש או ישלוט בכל הארץ, ולאותת את הקרב הפנימי המדמם שימחוק את לבנון לחלוטין. לכן נאמר, שהנשק הלאומי צריך להישאר ביד המדינה בלבד לאחר הבטחת ריבונותה המלאה והסרת האיום הישראלי ולא כלי להשגת מטרות חיצוניות.
ומצרים עדיין צבא המדינה, אבל לא נפגע מהניסיונות להכות אותו במיוחד בסיני. כוח הצבא היה תמיד מקור לדאגה עבור ישראל ולבני בריתם המערביים, מה שהופך כל פגיעה בו לחלק מהמשוואה השואפת לפרק את יסודות המדינה ולמנוע ממנה לשחק את תפקידה ההיסטורי האזורי.
פלסטין היא הדוגמה הברורה ביותר לתוכנית החלוקה. ישראל ממהרת לזמן באזור E1 מזרח ירושלים להקים יישובים המפרידים בין צפון הגדה לנחלתה בדרום, והופכים את ירושלים ליחידה סגורה, כך שאם זה تحقق את חזון "הקנטון המבודד" ומחשבת המדינה הפלסטינית מבחינה גיאוגרפית קרובה לאשליה אלא לאי אפשרי, וזה עם הזכות להתנגד שמופיעה בחוק הבין-לאומי, המציאות הנוכחית ממחישה את עליונות האמריקנים והישראלים, בנוסף לרצון נתניהו להבעיר מלחמות כדי להשיג את טובתו ובחירותיו ההרחבות לשם פרויקט "ישראל הגדולה מהנילוס עד הפרת". לכן, כל מסלול ישיר חמוש כעת הוא כניסה לריבוע של נתניהו ורעיונותיו הגזעניים ויש בפרוזב במצב מסוכן ומחייב אסטרטגיות התנגדות מתוכננות שמגינות על העם והאדמה ומונעות את ניצול הסכסוך למטרות חיצוניות. כל עימות צבאי צריך להיות בהחלטה של מדינה ערבית ואסלאמית מאוחדת.
כל האירועים הללו אינם סכסוכים אקראיים אלא הרחבה של מדיניות קולוניאלית החלה מייד לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הכוחות הגדולים חילקו את האזור לפי נוסחת "חלק והשליטה" כדי להבטיח את שליטתן בנפט, מים ונמלים. תוכנית ברנרד לואיס לא נוצרה באוויר אלא היא תרגום רעיוני של פרויקט היסטורי השואף ל מזרח חלש ומחולק.
ולמרות כל זאת, קול ההתנגדות משמר את נוכחותו מהתנועות הלאומיות בפלסטין ובסוריה ועד לבריתות האזוריות, כאן יש רצון למבצע את התוכניות הגדולות, העמים באזור למרות המשברים לא איבדו את היכולת להחזיק באחדותם ולסרב להפוך לראשי חץ במשחק של אחרים.
אך המציאות נותרת קשה: העמים באזור לפעמים הופכים לכלים בסכסוכים מעורבים, כשאחד מהם נלחם כנגד השני בזמן שכוחות חיצוניים מהמרים על המנצח ללא התחשבות בחיים או בכבוד, ההתפלגויות הדתיות והאתניות—שיעים וסונים, נוצרים ומוסלמים, דרוזים ובדואים—אינן מקרה אלא כלים מכוונים לפיצולנו. הסכסוך הפך לחלק מחיינו היומיומיים עד שהתחלנו לחיות את ההתפלגויות במודעות או בשלא במודעות ולהתעסק בסכסוכים פנימיים שמסיחים אותנו מהמגמות שמנסות לכפות את שליטתן.
האזור נמצא על קו מתוח בין פרויקטי הבעיטה מצד אחד ורצון העמים שלו להתנגד ולאחד מצד שני. פלסטין נשארת דוגמה חיה להתנגדות הזו ומזכירה לנו שהרצון הציבורי מסוגל להיאבק נגד המפות המוכתבות והפרויקטים קולוניאליים הישנים, והשאלה שמרחפת באופק היא: האם נכתבו החלקים האחרונים של תוכנית הפיצול מול עינינו או שיצליחו העמים במזרח התיכון לשחזר את תולדותיהם בידם, כדי שהמפות יהפכו מראה לרצון שלהם ולחירותם?
המלצות לפיתוח ההתנגדות ותגובה לאתגרים:
• החיזוק של האחדות הלאומית והאזורים, ומיקוד על מה שמאחד את העמים במקום ההתפלגויות הדתיות והאתניות עם שיח פנימי מתמשך לחיזוק הסולידריות החברתית והפוליטית ולהבטיח שבחירת המלחמה או השלום תהיה החלטה כוללת.
• הפצת המודעות حول מטרות ההתערבויות הזרות ותוכניות החלוקה ההיסטוריות כדי להימנע מלהיתפס בטעות של מחלוקות נכפות.
• השארת הנשק בידי המדינה חייבת להיות מותנית בצורך להבטיח את הסרת האיומים הישראליים, עם מניעת השימוש בו ככלי להחליש את ההתנגדות או ככלי להשגת מטרות חיצוניות המשרתות את השליטה הישראלית על האדמה ועם אנשים מהפרת ועד הנילוס.
• כיבוד הזכות החוקית להתנגד, אך בהקשר של המציאות הצבאית הנוכחית, העליונית של האמריקנים והישראלים וליצור אסטרטגיות חכמות להתנגדות המונעות את ניצול הסכסוך למטרות חיצוניות.
• הגנה על הצבא הלאומי של המדינה ועל הגורמים האזרחיים ככאלה שהם יסודות הכרחיים ליציבות המדינות, הרחק מהניסיונות לפיצול ושליטה חיצונית.
• פיתוח בריתות כלכליות ופוליטיות המגנות על היכולת להתמודד עם הלחצים החיצוניים ומגינות על המשאבים הלאומיים מהשחיקה.
• תמיכה ביוזמות לאומיות שקטות וההתנגדות המוכרת השומרת על זכויות ועל הריבונות וקישור המאמצים המקומיים בדרישות לפיתוח ולצדק חברתי.
עקוב אחרי החדשות האחרונות של צדא דרך Google News 
