ההפסד אינו גזירה והשמה לא תעצר את האסון
SadaNews - למרות שהבהיר שהעמדה של נתניהו וממשלתו הפשיסטית מהווה את הסיבה המרכזית להכשלה של כל הניסיונות מצד מתווכים להגיע להסכם סביר, אפילו אם מדובר בהסכם זמני שיביא בסופו של דבר לסיום ההשמדות שהעזה מתמודדת איתן, ולעודד המשך פיצול השטחים ביהודה ושומרון, ישנם עדיין קולות הממשיכים לדרוש מהמחתרות בעזה להסתכן ולשקול להציע עוד ויתורים, אפילו שחלקם מעזים לדרוש מהם באופן ישיר או בעקיפין להיכנע לתנאים הישראליים.
נתניהו, שלכאורה לא סגר את הדלת סופית על המשא ומתן בנוגע למגילת מצרים שהחמאס קיבלה ללא תנאים, שומר על ערוצי תקשורת עם המתווכים, עדיין נוטה לאופציה של הסלמה צבאית ומאיים על השמדת עיר עזה כמו שעשה ברפיח, אולי יצליח להשיג מה שכשל בו עד כה. זאת למרות המחיר הכבד שצבאו מזהיר מפניו, לא רק במובנים של האסון ההומניטרי, אלא גם לגבי הנזקים הקשים שעלולים להיגרם לו אם ייכנס ללא חישובים לבוץ של עזה, והסיכוי להתרחבות מלחמת המחתרת שעשויה להפוך לדגם הבולט של ההתמודדות.
הסיבות האמיתיות העומדות מאחורי המניפולציות של נתניהו הן האופי ותוכן האסטרטגיה של ממשלתו הימנית, אשר בעקבות ההשתלבות האמריקנית ביישומה, אינן מוגבלות רק לרצועת עזה, אלא חלות גם על מה שמתרחש בסיפוח ובהתיהוד ביהודה ושומרון. אלה לא סיבות טקטיות לשיפור תנאי ההסכם, אלא מטרתן להפוך אותו לקרוב ככל האפשר לאמרה "ניצחון מוחלט" אשר, מנקודת מבט של הקואליציה הימנית שלו, פתח דלתות לכיווני חיסול הסוגיה הפלסטינית, ולא להפסקת המלחמה בעזה.
והשאלה המרכזית שדורשת דיון שקט על פירוק כל מרכיביה היא: האם הכרה של המחתרות ב"הפסד" עוצרת את האסון או פותחת את הדלת לטבח גדול יותר? התשובה הקצרה: ההפסד אינו גזירה, וה"הכרה בו" אינה מסלול ליציאה, אלא מתכון להתרבות של הברבריות. מה שעוצר את השחיטה הוא שינוי מאזן העלויות והפעלת לחצים פוליטיים-חוקיים על מכונת המלחמה עם ניסוח הסכם הומניטרי-ביטחוני זמני, ולא "הכרה בניצחון" שבסופו לא תהיה אלא שיקול פתוח להגליה.
אז מה אנחנו מתכוונים ב"הפסד"? האם מדובר בהפסד צבאי/טקטי, כלומר נסיגה גדולה בשטח? או שהכוונה פוליטית, במה שהיא מרמזת על קריסת היכולת להטיל מינימום זכויות? או שהיא שמץ של קבלה מלאה של נרטיב האויב כי עם שלם אינו נהנה מכל זכויות לאומיות?
כל הכרזה על "הפסד" מנקודת מבט של הימין הפשיסטי השלט בישראל כוללת את כל המשמעויות הללו, ונתפסת כאור ירוק לדחיפת הפרויקט שלו עד הקצה.
למה הכרזת "ההפסד" לא עוצרת את האסון?
ראשית: כי הלוגיקה של הימין הדתי-לאומי הפשיסטי השלט מקשרת את "הביטחון" להכנעה מלאה ולגלות בכוח. מסר של כניעה לא יספק את הביקוש, אלא יעודד אותו להאמין שכוח נוסף ייצור רווחים גדולים יותר.
שנית: כי הכלים החוקיים והבינלאומיים והלחצים הציבוריים והכלכליים יאבדו מכוחם אם ההגדה הפלסטינית תהפוך להודאה בנפילה של הזכויות.
שלישית: כי כל הכרה כזו מסכנת סכנה קיומית לכל העם הפלסטיני, ולא רק מקלה על חיסול המוסדות, מפזר את החזית הפנימית, ומחליש כל יכולת למנוע את ההגירה ההמונית הרחבה.
אז מה יכול לעצור את האסון?
ייתכן שהפתרון הזמני טמון בהסכם הומניטרי-ביטחוני זמני "הפסקת אש מיידית, חילופי שבויים ומוחזקים, חזרת המפונים בתוך עזה, פתיחת המעברים, וסיוע דרך מוסדות האומות המאוחדות עם ערבויות פיקוח בינלאומיות מוגבלות בזמן. אך ההסתמכות הגדולה ביותר צריכה להיות על הגברת עלות המשך המלחמה: באופן חוקי דרך מסלולי בית הדין הבינלאומי, כלכלית דרך חרמות ממוקדות, ופוליטית על ידי חיזוק הלחצים הערביים והבינלאומיים על הממשלה הישראלית, וניהול מה שנראה ממערכות יחסים מיוחדות בין טראמפ לחלק מהמדינות הערביות.
מהשתלבות במה שמכונה תכנון "היום שאחרי" שכולל ממשלה אזרחית ותוכנית שירותים, עשוי להוות חלופה פרקטית זמנית לשחלוף המלחמה, אך יש בו סיכונים ממשיים על כך שהזהות הלאומית תופרד, מה שהינו עמוד השדרה של האסטרטגיה של הקואליציה השלטת בישראל למנוע מהעם הפלסטיני לקבוע את גורלו ולהקדים את המדינה העצמאית שלו על כל השטח הכבוש של 1967.
העדיפות על מניעת הגליה במערכות יציבות מחייבת התחייבויות ערביות ובינלאומיות מתועדות, אזורי הגנה הומניטריים עם קואורדינטות מפורסמות, תיעוד בעלויות ורשומות אוכלוסיות, מימון "ההישארות במקום", ואישור על תוכנית בנייה מציאותית שנותנת תקווה לאנשים להישאר ולהתעקש ולהתגבר על ההשלכות של ההשמדות ומה שהן יצרו כאסון הומניטרי. זה מתבקש להדריך ממשלה המוכרת בינלאומית, שיש לה תמיכה כללית דרך הסכמה לאומית על מרכיביה, סדרי העדיפויות ויסודות העבודה שלה, משקיפות, יושר ואמינות, הרחק מהקצוות והאינטרסים הסקטוריאליים הצרים.
הימנעות מלהיתפס בפח של "הכרה בהפסד" אינה אומרת הכחשה של המציאות. ההכרה באסון אינה אומרת ביטול הלגיטימיות של הזכויות או כניעה. פרגמטיזם אינו אומר ויתור על מהות, דבר המצריך אומץ בהפעלת כוחות, כשבראשון האחדות והלגיטימיות העממית. קבלת הסדרים ביטחוניים זמניים אינה צריכה ליפול לקראת כניעה ללוגיקה הישראלית על מנת להטיל מחדש את פירוק הזהות הלאומית, שזהו הפח האסטרטגי שממשלת הכיבוש שואפת אליו.
ההפסד אינו גזירה, והכניעה לא תעצר את האסון אלא תכפיל את הברבריות.
מהות הקרב עכשיו היא על הנרטיב ולגיטימיות הזכויות, ומה שהם דורשים מהן קשיחות בהחזקות בזכויות הללו, וגמישות בכלים, והפעלת האחדות בהתמודדות עם ההגירה. זה מה שעוצר את האסון ומונע את הפיכתו לנקבה חדשה שלמה.
עקוב אחרי החדשות האחרונות של צדא דרך Google News 
