זית המובס במכּיר.. עדות לעמידות האדמה והאדם

מחבר: عبد الفتاح دولة 

בצפון מזרח רמאללה, הכפר מכּיר שוכן על גבעות של סבל ודמעות וזיתים. כפר קטן בגודלו, גדול בפצעו, סובל מזה שנים מהתקפות מתמשכות ומצור של מתנחלים חמושים, שלא הסתפקו בגניבת האדמה, אלא ידיהם הגיעו לעמקי הגיאוגרפיה: לשורשי הזית, זיכרון האדמה ורוחה.

כמעט עשרת אלפים עץ זית נעקרו ונגנבו מאדמת מכּיר. עשרת אלפים יצורים חיים ששמרו על האדמה והעידו על בעליהן במשך הדורות. הזית אינו רק עץ; הוא בת האדמה, בת כנען הראשונה, שהייתה עדה במשך אלפי שנים לעונות הקציר והשמחות, לדמעות שנפלו על שורשיה, ולדם שנשפך בקרבתה. והיום, העץ הזה עבר טבח שקט, שאינו פחות איום מטבחי בני אדם בעזה. כפי שבני אדם שם מושמדים על ידי פצצות, העצים כאן מושמדים על ידי גרזנים ודחפורים. זו תמונה של פרויקט אחד, פרויקט קולוניאלי, שאינו מבחין בין אדם לאבן, בין אדם לעץ, שמטרתו לסלק את הסוגיה הפלסטינית, ולעקור את הזיכרון כפי שהוא מנסה לעקור את השורשים.

אך בני מכּיר, כמו כל בני פלסטין, עמדו מול ההתקפה הזו. הם הגנו על בתיהם, אדמתם וזיתיהם בגופם העירום וברצונם החזק. הכיבוש לא הצליח להכניע אותם, כמו שלא הצליח להכניע את עמנו במשך יותר משבעה עשורים. הניסיון הכושל במכּיר הוא חלק מסדרת ניסיונות כושלים להכניע את הפלסטיני שככל שהוא נלחץ, הוא מתעקש יותר, וככל שעץ שלו נעקר, הוא חוזר ומניח במקומו שתיל חדש.

ברגע שעצים נעקרו, יצאו תושבי מכּיר עם זיתים חדשים, שהם נוטעים באותו אדמה, במעשה התנגדות סמלי ומעשי, שמאשר שהפלסטיני לא משאיר ריק מאחוריו, וששורשיו עמוקים מכדי להיכחד. כל שתיל שנשתל היום במכּיר הוא מסר לעולם: אנחנו כאן, ונשאר כאן.

מה שקרה במכּיר צריך להיות אזעקה למערכת הבינלאומית השותקת, לצדק האנושי הנעדר, שרואה את העוול ההיסטורי המתמשך על הפלסטיני ומסיטה את פניה. ובכל זאת, הפלסטיני ממשיך לגלם את האמת של האנושות בצורותיה הנעלות ביותר: האדם המושפל שלא איבד את אמונתו בחיים, ולא ויתר על זכותו לחירות ולכבוד, שהופך כל פצע לחלון חדש על התקווה.

מכּיר היום אינה רק כפר המותקף, ואינה רק עצים הנעקרים; היא תמונה מוקטנת של כל פלסטין, על הקרב של האדם עם מכונת הכיבוש, על האדמה שבוכה את עציה כמו שהיא בוכה את בני האדם שלה, ועל רצון שאינו נשבר, שצומח מתחת להריסות, וחוזר חזק יותר בכל פעם שהם מנסים לעקור אותו.