זית מוצא במאחיר... עדות לעמידה של האדמה והאדם

בצפון מזרח רמאללה, הכפר מאחיר יושב על גבעות של סבל ודמעה וזית. כפר קטן בגודלו, גדול בפצעו, שנחשף במשך שנים רבות לתקיפה מתמשכת ומצור של המתנחלים החמושים, שלא הסתפקו בגניבת האדמה, אלא שלחו את ידיהם למה שמעבר לגבולות הגיאוגרפיה: לשורשי הזית, זיכרון האדמה ורוחה.

כחמישה עשר אלף עץ זית נעקרו ונגנבו מאדמת מאחיר. חמישה עשר אלף יצורים חיים שהגנו על האדמה והעידו לבעליה במשך הדורות. הזית אינו רק עץ; הוא בת האדמה, בת כנען הראשונה, שהייתה עדים במשך אלפי שנים על חקלאות ואושר, על דמעות שנפלו על שורשיהם, ועל דם שנשפך לידם. והיום, העץ הזה עבר טבח שקט, לא פחות נורא מהפצצות על בני אדם בעזה. כפי שנשחט האדם שם על ידי פצצות, נשחטים העצים כאן על ידי ולעות ולע מספרים. זו תמונה של פרויקט אחד, פרויקט קולוניאלי, שאינו מבדיל בין אדם ואבן, בין אדם ועץ, שמטרתו למנוע את הסוגיה הפלסטינית, ולעקור את הזיכרון כפי שהוא מנסה לעקור את השורשים.

אך אנשי מאחיר, כמו כל אנשי פלסטין, עמדו בפני התקפה זו. הם הגנו על בתיהם, אדמתם וזיתיהם בגופם העירום ורצונם החזק. הכיבוש לא הצליח להכניע אותם, כמו שלא הצליח להכניע את עמנו במשך יותר משבעה עשורים. הניסיון הכושל במאחיר הוא חלק מסדרת ניסיונות כושלים לדכא את הפלסטיני שלכל פעם שהופעל עליו לחץ מתגבר ביותר, וכל פעם שעץיו יוקר הוא חוזר ומניח במקום שגיעה חדשה.

מנקד העצים, יצאו אנשי מאחיר עם זית חדש, אשר נטעו באותו אדמה, בפעולה של התנגדות סמלים ומעולמית, מאשר שהפלסטיני לא משאיר ריק מאחוריו, וששורשיו עמוקים מכדי לעוקרים. כל שתיל שנטוע היום במאחיר הוא מסר לעולם: אנחנו כאן, ונישאר כאן.

מה שקרה במאחיר צריך להיות אזעקה עבור המערכת הבינלאומית השותקת, עבור הצדק האנושי החסר, שרואה את העוול ההיסטורי המתמשך על הפלסטיני ומפנה את פניה. ובכל זאת, הפלסטיני מייצג את האמת של האנושות באי העליונים שלה: האדם המושפל שלא איבד את אמונו בחיים, ולא התכחש לזכותו לחירות וכבוד, ההופך כל פצע לחלון חדש על התקווה.

מאחיר היום אינה רק כפר שנחקר, ואינה רק עצים שנעקרים; זו תמונה מוקטנת של כל פלסטין, של הקרב של האדם עם מכונת הכיבוש, של האדמה שבוכה את עצים שלה כפי שהיא בוכה את בניה, ושל רצון שלא נשבר, פרח מההריסות, וחוזרת חזקה יותר כל פעם שהם מנסים לעוקרה.