"שופט ההאיט" בעולם

מחבר: سهيل كيوان

בפלטפורמות הרשתות החברתיות התפרסמו תמונות והקלטות המראות את השופט האמריקאי פרנק קאפریו, שכיהן כשופט ראשי בעיר פרובידנס שבמדינת רוד איילנד, אשר כונה "השופט ההאיט" בשל פסקי הדין המרחמים שלו, במיוחד כלפי העבריינים של ההפרות הקטנות, במיוחד בתחום התנועה.

קאפریו לא הוציא פסקי דין בנוסח חוקי יבש, אלא התבונן בנסיבות כל מקרה מבחינותיו האנושיות, והזדהה עם העניים ובעלי ההכנסה המוגבלת, והשיב לאחרים את הריביות והקנסות המוטלים על עיכוב תשלום, וגילה התחשבות בנסיבות המיועדות למי שמסייע להוריו הקשישים או למי שעדיין לא התרגל לחוקים המקומיים.

במקרים רבים, הוא הראה הערכה לנאשמים בעבירות קלות, בשל כך שביצעו מעשים אנושיים יומיומיים, כמו דאגה לנכה או לקשיש.

כאן מתגלה ההבדל בין השופט האנושי השואף להשיג צדק, לבין השופט המיישם את החוק ממניע של נקמה, או השואף לגרום למקסימום נזק לעבריינים, כדי להרוס את חייהם ולממן את תקציב המדינה על חשבון האנשים.

קאפریו השיג את המשמעת הנדרשת, ובאותו הזמן תמך באספקטים החיוביים שבאדם, ועודד אותם.

מיליונים אהבו אותו ברחבי העולם, ועקבו אחריו בפלטפורמות הרשתות החברתיות לפני מחלתו, ולאחר שהכריז על מחלת הסרטן, הוצף בקריאות רפואה, ולאחר פטירתו לפני שבוע, הושלך עליו זכרונות טובים עם מורשת אנושית יפה המועברת על ידי מאות מיליונים.

נכון, האנושות זקוקה לשופטים מסוג זה, לא רק באולמות בתי המשפט, אלא גם בחיינו היומיים, ובפסיקותינו החברתיות והפוליטיות.

קאפریו התקרב לכל מקרה ללא קנאות או מתיחות, ולא הפריד בין התוצאות לבין הסיבות, כפי שמתרחש לעיתים קרובות במערכות הצדק המודרניות.

נביא דוגמה מתוך ההיסטוריה שלנו: הח'ליף עומר בן אלחתאב ביטל את עונש הגניבה בשנה "שנת הרמדאן", כאשר אנשים סבלו מרעב חמור, ולכן גנבו חלקם כדי להאכיל את עצמם או את ילדיהם. עומר לא החיל את החוק, כי הרעב לא נענש על גניבתו עבור צורך יום שלו.

אך בפלסטין הכבושה, כל מי שנאבק בכיבוש – אפילו על ידי אבן – מסווג כטרוריסט, ונשפט לפי חוקים שנוצרו כדי לשרת את הכיבוש ולדכא את העם הנמצא תחתיו. מנגד, המתנחלים מבצעים בין השיטות הכי קשות של טרור: מעקבי היישובים מבתיהם, גניבת אדמותיהם, עד לתקיפות פיזיות ורגימת רצח. ובכל זאת, הם לא נתפסים.

החוקים "המתורבתים" מתעלמים מהמניע הראשון לכל האלימות, ומתרכזים רק בתגובה. ומה שנורא יותר, חלקם מאשימים את הקורבן עצמו, ומטילים עליו את האחריות על האלימות המתרקמת עליו.

זכותם של הקורבנות לשאול את אלה המאשימים אותם: מה הדרך שאתם מציעים לנו כדי להגן על עצמנו, על אדמותינו ועל כספינו מהלכידה והגירוש? איך נשמור על ילדינו?

הכיבוש גזר על צעיר שהגן על אדמתו באבן למעצר שנים, והתקשורת "הדמוקרטית" מתארת אותו כטרוריסט, רק בגלל שהוא זרק אבן על כלי רכב צבאי!

אין עמים המפנים אלימות מתוך הנאה, אלא ישנם תנאים ולאותות הכפייה לאורך זמן שמובילים למה שמכונה קיצוניות. אבל הפרדת התוצאות מהסיבות הן מדיניות עתיקה שמטרתה לכפות צדק של החזקים על החלשים, ולעוות את דמות הקורבן ולהפוך אותה לתוקף או לפושע.

זו השפה שמאמצת חלק גדול מהחברה המפעילה את הדיכוי ותומכת בכיבוש, ומצליחה לערים על חלק מהדעת הקהל החיצונית, ואף לעיתים על הקורבן עצמו, שחוזר על השפה הזו למטרות פוליטיות צמודות: כדי לפטור את עצמו מחובתו להיאבק נגד העוול, או כדי להצדיק את בגידתו ושיתוף הפעולה שלו עם הכיבוש.

השיעור שלמדנו מהשופט פרנק קאפریו הוא לא להפריד בין העבירה או התקרית לבין הנסיבות והקשר שלהן. מה קורה כשהתקרית היא תגובה של עם הנאבק על קיומו בארץ שלו?

מאות מיליוני אנשים התפללו על השופט ההאיט מבין מגוון לאומים, כי אנשים, בכל מקום, שואפים ל עולם יותר רחמן, רחוק מעיוותי הפוליטיקה, ומאלה הבונים את תהילתיהם ועושריהם על כאבם ופצעים של בני האדם.