הכובש והמטורף: "רצח אנס א-שריף והקברת האמת בעזה"

בעידן שבו האמת נשחטת מול המצלמות, ועיר שלמה מוחלפת בפני העיניים של העולם, נחשף אחד מהפשעים המזעזעים של הקנוניה המודרנית: שתיקת התקשורת, היעדר האליטות הדתיות, ורפיון המוסדות שעשויים היו לשמור על הכבוד האנושי.

בעידן שבו העדשה הופכת לעד בפני פשע, בעליה הופך למטרה הראשונה. כך החליט הכובש לרצוח את העיתונאי אנס א-שריף, לא כי הוא נושא נשק, אלא כי הוא נושא אמת. בתמונה בה מצטיינים הברוטליות של הכוח עם אימת המילה, ירה הכובש המטורף בירייתו גם על הקול וגם על התמונה, בניסיון נואש להשתיק את שאר העדים לשואה.

על האדמה הזו יש מה שראוי לחיים, אבל כיצד נחיה אם המוות הפך ללחם יומיומי, והפשע למראה רגיל, והשתיקה לעמדה רשמית? מה שמתרחש בעזה היום אינו רק השמדה, אלא שחזור של העבר הקולוניאלי המערבי, והשמדת ההווה המטריד אותם, ועתיד המפחיד אותם. אבל באותו הזמן, זהו רגע של גילוי… ולידה.

רצח אנס לא היה מקרה אקראי, אלא המשך למדיניות מאורגנת השואפת להרוג את האמת ולקבור אותה מתחת להריסות עזה. העולם צופה, נאנח, ואז שותק. שתיקה המעניקה לגיטימציה לרצח, ומצדיקה את הפשעים. ובנוסף, עולה השאלה: מי הורג את העיתונאים? ולמה עכשיו?

במאמר זה, נצלול ברקע הפשע, והקשרים הפוליטיים והצבאיים שלו, ונשאל על עמדות המשטרים, והארגונים הבינלאומיים, ותפקיד התקשורת, וחשף כיצד הופכת העיתונאות החופשית למטרה צבאית במלחמת ההשמדה, בעוד מצפונות העולם נרפים, והציבור מתור כשמשתק לעקיצות ההצהרות.

הציר הראשון: העיתונאים כקורבנות קבועים של מלחמות מודרניות
סטטיסטיקות "עיתונאים ללא גבולות" מראות כי יותר מ-100 עיתונאים פלסטינים נהרגו במלחמת עזה מאז 7 באוקטובר 2023, בטבח המאורגן הגדול ביותר נגד העיתונאות מאז מלחמת העולם השנייה. אנס א-שריף נורה לאחר שעבר את הפנים שלו על המסכים, מחזיק בתמונות של חורבן ודמם. מקרה זה מזכיר לנו את רצח שירין אבו עאקלה, ולפני כן את העיתונאים מהבלקן, ואוקראינה, ולבנון.

הציר השני: רצח אנס א-שריף כדוגמה - מסר מבריק ופוליטי
רצח אנס התרחש במקביל להכנה של הכיבוש לפלוש לעיר עזה. המטרה איננה רק להרוג קול משפיע, אלא להסתיר את האמת המתקרבת: טיהור אתני כולל, וטבח המוני לנוכח עיני העולם. הפשע לא בוצע בסתר, אלא מול המצלמות, כדי לומר לישראל: "נרים את העדים קודם, ואז נמשיך את הטבח".

הציר השלישי: שתיקה בינלאומית רועשת ושיתוף פעולה פוליטי רשמי
הקהילה הבינלאומית לא הוציאה אלא הצהרות מביכות. בית המשפט הפלילי הבינלאומי לא הופעל, ולא נאסר ייצוא נשק. כיצד נפרש את זה? בפשטות, דו-ערכיות הסטנדרטים. באוקראינה, רצח עיתונאי מעורר סערה, אך בעזה, רצח של יותר מ-100 עיתונאים לא מצדיק ישיבת חירום רצינית.

הציר הרביעי: הערבים בין השתיקה לבין הפתיעה ו"فتاوى" הציות
הנוף הערבי הרשמי משותק. חלק מהמשטרים לא הסתפקו בשתיקה, אלא שיתפו פעולה. ניסיונות לחנוק את ההתנגדות, ולהתעלל בה, ולמיקוח על היציאה "הבטוחה", הם המשך להסכמים ישנים לשלום, כפי שעשו חלק מהנסיכים בלוסנדה עם הספרדים, כאשר מנעו מזון מהמוקפים.

אנשי דת הדבקים בשלטון הפוליטי תרמו לדיכוי האומה, עם فتאوى הציות העיוור, ומלחמה בכל תנועה פופולרית או חרם כלכלי.

המשטרים הערביים מונעים סיוע, סוגרים את המעברים, ולוחצים על ההתנגדות לקבלת תנאי הכניעה. חלקם משווקים דרך התקשורת שלהם שההתנגדות היא שמביאה לטרגדיה, זהו היסטוריה שחוזרת על בגידתה.

הציר החמישי: התקשורת המתנגדת בין הסגר לדחייה
הכיבוש ניסה מתחילת המלחמה להרוס את התשתית התקשורתית בעזה, לכן חיסל את משרדי הטלוויזיה, והורג את המגיבים. אך הפרדוקס הוא שבמהלך הדיגיטלית והרשתות החברתיות, מתעלה על התקשורת הרשמית. התמונות של אנס א-שריף ומחמוד תכש, אך התקשורת האלטרנטיבית הייתה מול התקשורת הקלאסית כך שפקי התקשורת החברתית שברו את הסגר התקשורתי, והתעלו על התקשורת הקלאסית המוטה. הקטעים של הילדים הקדושים ודימויי הטבחים הפכו כל טלפון נייד לתחנת שידור חיה של האמת.

דו"ח של "מכון רויטרס" לשנת 2024 ציין על ירידת האימון של הציבור בתקשורת המסורתית ל-29% בלבד, בעוד שאימון הציבור במקורות עצמאיים ב-TikTok ו-Instagram ו-YouTube עלה ל-61%. והכיסויים הפופולריים ב-TikTok ו-YouTube, חודרים את הסיפור הציוני ומאבדת שליטה, סקרים עדכניים ממכון "פיו" ו"IPSOS" מצביעים על ירידה של 30-40% בתמיכה בסיפור הישראלי באירופה ובאמריקה בקרב הצעירים.

הציר השישי: ההתקוממות של האוניברסיטאות ולידת מצפון עולמית חדש
מול הפשעים, התחילו פעילים בינלאומיים לשחרר משפטים סימבוליים לקברניטי הכיבוש, ולהציג את תמונותיהם בכיכרות המערב כמבצעי פשע מלחמה.

מהקריאות למשפט את תומכי הכיבוש מבחינה כלכלית או פוליטית החלו להתפשט, והפכו לקמפיינים מאורגנים הקוראים למשפט ראשי ממשלות, ושרתים לאדו, ואפילו מנהיגי חברות נשק.

מה שעשה הדור הצעיר באוניברסיטאות אמריקאיות ובריטיות של חרמות, ועיצובים, והפסקת שיתופי פעולה עם אוניברסיטאות ישראליות, משקף שינוי אסטרטגי במאזן המצפון, סקר YouGov ביוני 2024 הראה כי 65% מהצעירים האמריקאים מסרבים למדיניות מדינתם לעבר עזה. השינוי הזה לא הוקלט במשך עשרות שנים. מפלגות השלטון באירופה ואמריקה ירדו בפופולריות שלהם, כפי שקרה בבחירות בבריטניה ואיטליה, בשל עמדותיהם המוטות.

הציר השביעי: גילוי הצביעות המערבית ומוסדות זכויות האדם
האו"ם ומוסדות כמו "האומניות וזכויות האדם" ניסו לשחרר דיווחים, אך הם נותרו במסגרת הטקסטים, ללא עונש או פעולה משפטית. ובחינות "פשעים מלחמתיים", נפתחות רק לנגד העין של אויבי המערב, לא לידידיו.

הציר השמיני: כשלון הפרויקט המודיעיני להפרת איראן וציר ההתנגדות
הקמפיינים להפרה של השיעור, ולא דיברה על "האסלאם המדומיין", לא הצליחו להסיט את המבט מהאמת של העמדה. התודעה של העמים חצתה את فتאوى הקשירה וההשפלה, והבינה כי ציר ההתנגדות - למרות השוני בראייה - הוא היחיד השונה מהכפיפות.

הציר התשיעי: תפקיד העיתונאים והאיגודים הבינלאומיים
איפה האיגודים העיתונאיים? איפה ארגוני הגנת העיתונאים? מה עשו האיגודים של העיתונאים הערבים? התקשורת אינה רק נושאת מידע, אלא שותפה במאבק. יש להפעיל את האיגודים הבינלאומיים כדי לנקוט צעדים משפטיים נגד הורשית הכיבוש על רצח העיתונאים, בדיוק כפי שהם פועלים כדי לדון כל אחראי אחר.

הציר העשירי: קריאה למשפטים סימבוליים פופולריים נגד הפושעים
שיהיה המסכים של העולם מקומות משפט, מציגים את תמונות הפושעים מקברניטי הכיבוש, ומזמינים למשפטם. ויישמע כל שלטון ששיתף בהכוונה של עזה, פוליטי או כלכלי. והתחילו את הקמפיינים הדיגיטליים לתעד את הפשעים עם שמות ופנים, כדי להפוך אותם לתיקים משפטיים מאוחרים.

סיכום
אנס א-שריף לא נהרג רק כי היה עיתונאי, אלא כי היה השער האחרון לתודעה של עיר מושמדה מול העולם. ההקדש שלו הוא הודעה ברורה מהכובש: "נרצח את המילה לפני האדם". אך מה שהכובש לא מבין הוא שהמילה לא נרצחת, אלא קמה באלף קולות, ומדליקה אלף עדשות.
הכיבוש לא ינצח במצלמה כבויה, ולא בשתיקה המוכרת. כי האמת, כמה שתימנע, תקום שוב, מול "הכובש המטורף".