האם יצליחו היוזמות ההומניטריות הערביות להציל את עזה ממלחמת ההכחדה?

מחבר: فادي أبو بكر

בעיצומם של ייסורי האנושות ההולכים ומתרקמים בעזה, צצו היוזמות הערביות כאחת הצורות הבולטות של פעולה מול האסון שמתרחש בעזה, שהפכה לעיר של שלדים המושמדים על ידי מלחמת ההכחדה והרעב. על אף הדחף המוחשי בכמה מהיוזמות הללו, הן עד כה לא יצאו מעבר למסגרת של סיוע הומניטרי זמני, שמטרתו להפחית את הלחץ ההומניטרי מבלי לטפל בשורשי האסון.

מבין היוזמות הללו, בולטת היוזמה המלכותית המרוקאית לשלוח סיוע מיידי לקטע, בנוסף למאמצים החוזרים ונשנים של מצרים וקטר באמצעות תיווכים שמבוגרים על תהליך הרדמת הקרב ופתיחת מסדרונות הומניטריים, כמו גם יוזמות הצנחה שהשתתפו בהן ירדן, מצרים ואיחוד האמירויות. צעדים אלה משקפים הבנה ערבית לגבי היקף האסון, אך באותו הזמן חסרים את החזון הפוליטי הברור ואת העמדה המאוחדת המסוגלת לשבור את המבנה של המצור או להכריח הפסקה כוללת של מלחמת ההכחדה הישראלית.

המהלכים הערביים עד כה מתבצעים תחת תקרה נמוכה, שמתמקדת בשיפור חלוקת הסיוע, ולא בסיום הסיבות שהובילו לקריסה האנושית הזו. מדובר במהלך שמתאים במידה זו או אחרת לעמדה הבינלאומית שמתמקדת בניהול תוצאות הרעב והקריסה האוכלוסייתית, במקום לעמוד ברצינות מול הפשע של הענישה הקולקטיבית המופעלת על תושבי עזה. דברי הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ על תמיכה בסיוע ושיתוף פעולה עם כמה מדינות ערביות לא היו מלווים בכל מחויבות אמיתית להפסיק את המלחמה או להרים את המצור, אלא משמשים כדרך לשיפור תדמיתו במסגרת ניצול הנושא ההומניטרי כפלטפורמה לדוויא למצוא הישגים פוליטיים ואישיים, כמו לקדם את זכאותו לפרס נובל.

הגישה הערבית המתמקדת בתגובה חירום, ככל שהיא נראית נעלה במינה, עשויה להנציח מציאות שברירית שאינה מטפלת בשורשי הייסורים, אלא שומרת על האוכלוסייה כבני ערובה במצווה לסיוע נוסף או פתיחת מסדרון בטוח, מבלי שיש הבטחות להמשך או לשקט. ובחסר אמצעי הלחץ הערבי בזירה הבינלאומית, ההשפעה הערבית נשארת מתחת לרמה הנדרשת מול מדיניות הכיבוש, שמשתמשת במצור וברעב כאמצעי מלחמה.

מה שעזה זקוקה לו היום הוא לא רק זרימה של סיוע, אלא שינוי כיווני בעמדה הערבית לעבר מדיניות המבוססת על פעולה פוליטית ולא רק הומניטרית. מדיניות המניעה על פתיחת המעברים תחת פיקוח בינלאומי, ומפעילה לחצים במוסדות הבינלאומיים לשם סיום המצור והפסקת הפעולות הצבאיות, ומקשרת את היחסים והבריתות האזוריות והבינלאומיות להצעות ברורות לגבי הכיבוש הישראלי ומדיניותו האכזרית באזור.

התמשכות ההישענות על היוזמות ההומניטריות בלבד, מבלי לספק הגנה משפטית בינלאומית לתושבי רצועת עזה, ומבלי מסגרת פוליטית מחייבת המסיימת את המצור ומפסיקה את הפעולות הצבאיות, לא תוביל אלא להעמקת מלחמת ההכחדה הנוכחית. ישנו סיכון אמיתי שהמצב בעזה ייכנס לשלב של אלימות רבה יותר אם ישראל תנקוט בפעולה לשליטה מלאה, דבר שהוא אפשרי לאור ההסלמה הפוליטית והצבאית בתוך הממשלה הישראלית.

כבר ברור שהפתרון האמיתי דורש מאמץ ערבי קולקטיבי שיתעבר מהיגיון ניהול האסון להיגיון כפייה לסיומו. והמדינות הערביות צריכות להבין שכל יוזמה הומניטרית, לא משנה מה גודלה, תישאר חסרה אלא אם כן היא תלווה במדיניות לחץ אמיתיות, המאלצות את ישראל ואת העולם להתמודד עם האסון בעזה כאחריות פוליטית ואתית ולא רק כמשבר הומניטרי שמנוהל בסיוע ובמצבים זמניים.