טבח חזותי בבתי הספר שלנו

מחבר: زياد خدّاش

שאלתי הרבה אמנים פלסטינים על פרטי שיעור האמנות שלמדו כתלמידים בבתי הספר, והאם היה בכך השפעה על הבשלת הכישרונות שלהם, או שהעניק להם ניסיון ראשוני, או השראה לדרכים ואקלימים וחומרים, והתשובות היו בדרך כלל כך: בבתי הספר, התחלנו לצייר לבד, או בע encouragement של ההורים, או כמה חברים, ולעיתים נדירות מאוד, מהמורים. ובבתי הספר, לא היה נדיבות לספק לנו כלי ציור, והאווירה הכללית בבית הספר הייתה מזלזלת באמנות, או ניטרלית בנוגע אליה. היו מורים שהיו דומים ל(שגיאות) בבתי הספר, שנמצאו במקרה או לזמן קצר. היה להם תפקיד לעודד ולאמץ שיטות אמנות מודרניות בחלק מהבתי ספר, אך הם, תחת לחץ הצורך הכלכלי, ואולי לברוח מאקלים ההזנחה של האמנות בבתי הספר, עוזבים לבתי ספר פרטיים או מוסדות אחרים.

זו קריאה כאן לפעולה של התאחדות האמנים הפלסטינים, או מכל גוף אמנותי ותרבותי, להתערב בכדי לכפות על לימוד ציור בבתי הספר שלנו ברצינות, בדרכים ראויות ומודרניות, ולהפסיק להשתמש בתחבולה של קיומו, ולהפסיק לנצל אותו בהצגה של החלפת שיעוריו במהירות ובזמינות עם חומרי לימוד אחרים. הפנורמה החזותית של תלמידינו בסכנה, זכות תלמידינו ליהנות מגילוי החיים, ולכתוב אותם מחדש צבעונית וחזותית, עדיין אסורה. בואו, נמהר, אינטלקטואלים, ציירים ומעוניינים, להצליף בפעמון הסכנה של היעדר הפנורמה החזותית בבתי הספר שלנו עבור התלמידים והמורים. אילו היה נערך חקירה על גופות שיעורי האמנות בבתי הספר הפלסטיניים שלנו, היינו מגלים טבח מזעזע של שרידים מתכלים ואינם קבורים מתחת לאדמה, לזכות אמנות אנושית, שכמעט לכל אדם יש זכות להיות שייך אליה ואהוב אותה, אמנות שניתנה לנו כמתנה לאנושיות שלנו, וכשכבוד לטעמנו, וזכותנו ליהנות מהחיים, ולגלות את ממדיהם ולהבין את חידתן. אין מורה לאמנות ששלמד אמנות בבתי הספר בפלסטין, ואם ישנו, הוא מקרה נדיר, ומוזר על גבי תכנית הלימודים והחזון החינוכי העקר והתכניות לפעילויות השנתיות. מורה לספורט או לשפה הערבית או לחינוך האסלאמי או למדע נכנס לשיעור האמנות המוקצה בתכנית השיעורים השבועית של התלמידים, ואומר להם במדויק: ציירו כל דבר. ואז התלמידים שולפים את מחברות הציור וצבעיהם, ויוצאים לצייר, ציור כל דבר כפי שביקש מהם, הם מציירים את הים והשמים והטנק והתפוח והדרך והעצים והציפור, ולא מציגים את ציוריהם למורה לאמנות, כי הוא, פשוטו כמשמעו, אינו יכול לשמוע אותם, האם יכול האדם שישן עמוק לשמוע אדם אחר מדבר אליו? המורה יוצא מהכיתה, מפהק. ובתסכול דוחפים התלמידים את מחברות הציורים שלהם לתוך התיקים, ומכינים את עצמם לשיעור אחר. זה קורה במקרה שהמורה ביקש מהם לצייר. ברוב המקרים, הוא לא מבקש מהם את זה, כי הוא הופך את שיעור האמנות המתוכנן בבית הספר לשיעור בחומר לימוד אחר שהוא מלמד, כמו הערבית למשל או ההיסטוריה, כשהוא חושב שזה יעיל יותר (והרבה יותר רציני), ומסתכל תחת פיקוח ובדיקה, ועניין ומעקב מההורים של התלמידים. והמפקח מגלה בתמונת רצח שיעור האמנות בבתי הספר הפלסטיניים טעות מזעזעת, כי המשרד קובע באופן רשמי בתוכניותיו ושיטותיו שיעורי אמנות, ושולח למוסדות פתחתים, אבל אינו מעסיק אמנים פלסטינים, ואינו מתעניין בתוכן הלימוד של מורי האמנות בשיעור, ואינו חוגג את הכישרונות של התלמידים אלא פעם בשנה, ובתחרויות פומביות שטחיות ולא רציניות, שמנוהלות על ידי מורים, שאין להם קשר לאמנות.

זה לא כשל, ולא ביורוקרטיה או חוסר הערכה וניהול, זה טבח שקט מתמשך בלתי נראית שמצטבר מול עינינו מבלי שנבחן אותו ומניב את קורבנותיו לאחר זמן רב. ואני זוכר כאן סצנה טראגית, שאני לא אשכח: היה נהוג בסוף מבחני החודשיים, שכל מורה יושב מול כיתתו ושההורים יבואו וישאלו אותו על מצב ילדיהם במקצוע של המורה, אני הייתי אז ספרן, ישבתי מול הספריה וההורים עברו על פניי מבלי לשים לב, ושמעתי אם אומרת לחברתה שהיא אם של תלמיד אחר: בואי נבדוק את מצב הילדים שלנו בקריאה בספריה, וצלצלו לי המילים של האם השנייה באוזני: מה זה ארוך אחותי, הכי חשוב מקצועות המתמטיקה והאנגלית והערבית, לכי לכי.