
כיבוש רצועת עזה הוא חלום ישראלי ישן שמתחדש
מה שמכתיב את הדיון הפנימי הישראלי לגבי תוצאות מלחמת השמד, ההרס והרעב בעזה הוא שהראש ממשלה בנימין נתניהו החליט להרחיב את היקף הפעולות הצבאיות של צה"ל עד לכדי כיבוש הרצועה לחלוטין, זאת על אף המחלוקות עם המוסדות הביטחוניים, במטרה לחסל את הקרב נגד חמאס ולשחרר את האסירים.
ותומכיו של נתניהו justify את הכיוון הזה בשני טיעונים: הראשון, שמה שהכין את הקרקע לפעולה "הצונאמי של אל-אקסה" בע"י ה-7 באוקטובר (2023), הוא תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה באוגוסט 2005, ולפניה הנסיגה החד-צדדית ממה שנודע כ"חגורת הביטחון" בדרום הלבנוני במאי 2000.
בימים האחרונים התמלאו אמצעי התקשורת והמחקר המחמירים בניתוחים לגבי השלכות תוכנית ההתנתקות מעזה לרגל חליפת עשרים שנה מאז יישומה, בהן ניתן למצוא מכנה משותף המצביע על כך שהתוכנית הזו, ולפניה הנסיגה מהדרום הלבנוני, התבססו על אמונה שקרית שארגון חמאס וחזבאללה יעדיפו שקט ולא ינסו להכות, אך מה שמתברר, עכשיו אחרי ההתפתחויות האחרונות בעזה, הוא שהאופן שבו בוצעו הנסיגות החד-צדדיות "שידרו מסר של חולשה ונכנעות, והחשוב עוד יותר, הם שכנעו שזה אפשרי לשבור את רצון ישראל, שהיא תהיה הצד שמתווך ראשון, תחת לחצי ההתקפות המזוינות", כפי שנכתב בעיתון "ישראל היום" לפני מספר ימים.
הטיעון השני הוא שכיבוש רצועת עזה אינו פוביה של ממשלת ישראל הנוכחית וראש הממשלה שלה, אלא גם פוביה של מרבית ממשלות ישראל מאז 1948, והוא מתחדש כעת. לפי מה שנכתב בספר "שורשים בחול", של העיתונאי הישראלי ח'גאי הוברמן, שפורסם בשנת 2005, כאשר צבא ישראל כבש את הרצועה במלחמת 1967, היה ראש הממשלה לוי אשכול מהוסס לגבי גורל השטחים הכבושים, ואמר את המשפט המפורסם שלו שהוא "רוצה את הסוסה בלי הכלה", כלומר רוצה את השטחים בלי התושבים. לאחר עשרה ימים מסיום המלחמה, ממשלתו הביעה מוכנות לנצור לגמרי את הגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה.
ואם לגבי רצועת עזה, אשר לפי הגבולות הבינלאומיים לא נחשבת לארץ מצרית, אמר אשכול: "עזה לא תחזור למצרים לעולם". לאחר חודש מאז המלחמה, הציע השר יגאל אלון לממשלה הישראלית מסמך שכותרתו "עתיד השטחים (הכבושים) ודרכי ההתמודדות עם הפליטים". מסמך זה ידוע כ"תוכנית אלון", והיא זו שקבעה מאוחר יותר את אופי ההתיישבות בגדה המערבית ובעזה. ובסעיף השביעי שלה נכתב כי "רצועת עזה תהיה חלק בלתי נפרד מישראל עם תושביה הקבועים. אך הסיפוח הרשמי של ישראל יהיה רק לאחר יישוב מחדש של הפליטים מחוץ לה, ועד אז נשארת הרצועה אזור כבוש".
בספטמבר 1967 מינה אשכול ועדת פרופסורים לחקור על פתרון לבעיה של הפליטים. תחת כותרת "סודי ביותר" נכתב במסמך הוועדה כי "על המערכת הכלכלית של הרצועה להשתלב עם ישראל. ויש להקצות מים לרצועה ממקורותיה בישראל לכיסוי על שאיבת יתר, ושיהיו ארבעה או חמישה אתרי יישוב יהודיים במיוחד בקרבת רפיח". הוברמן מצהיר כי המטרה של הסעיף האחרון הייתה ברורה וליצור אזור יהודי מקיף בין חצי האי סיני לרצועה.
גם ידוע שעוד במהלך השנה הראשונה מכיבוש 1967 הוקמו אתרי יישוב ברמת הגולן ובבקעת הירדן, ובאזורים של בית לחם וחברון בגדה המערבית. למרות שנמצאו בהרצועה ארבעה אזורים גדולים לא מאוכלסים, נדחה היישוב שם. במאי 1968, הציע יגאל אלון לממשלה להקים שתי ישובים "בין אם בצורה של מאחזים ובין אם ישובים אזרחיים" בין רפיח לעזה. אלון נימק את הצעתו באומרו כי "לייעוד הזה יש חשיבות מכרעת לכל מה שנוגע לעתיד הפוליטי של הרצועה, כי הוא מפריד את הרצועה מדרום לעיר עזה. וכמו כן יש חשיבות ביטחונית רבה להימצאות יהודית בלב הרצועה".

שיקום הקשרים בין המגן ללקוח

ממשלתיות ומלחמת השחיתות בפלסטין: בין החובה הלאומית למחויבות הבינלאומית

לקראת חזון לאומי שהופך את "ההפסקת אש" לסיום הכיבוש

מנהיג חזק יותר מהשלטון: היהירות של טראמפ ובחינת הדמוקרטיה

67 מיליארד דולר לשיקום עזה: מי יבנה את החלום?

סיום שלב והתחלה של אחר... והסקירה הנדרשת

אשליית השיקום...
