
נמשיך לדפוק על קירות המיכל גם אם ידינו יימעכו
לאחר שחשף את שקריות ההבטחות של טראמפ להפסיק את המלחמות, במיוחד את ההשמדה ההמונית נגד עזה, התעוררו בנטנייהוא אשליות של השגת מה שהוא מכנה ניצחון מוחלט, שמשמעותו היא חיסול הרעיון של ההתנגדות ולא רק את הנשק שלה ואת המבנה שלה, והכנעת העם הפלסטיני למיזמי חיסול הבעיה שלו. כדי להשיג זאת, שואפים שלטונות תל אביב במהלך עשרים החודשים האחרונים להשמיד את כל מרכיבי החיים האנושיים בעזה, כהכנה לביצוע תכניות ההעברה הכפויה ההמונית, דבר שהחיה גם את התכנית להקמת התנחלויות מחודשות בעזה בראשות ה"פשיסטים" סמורטיץ' ובן גביר.
אשליית ניצחון מוחלט: בין השמדת עזה לתכניות ההעברה
לאחר חודשים של מו"מ שהיה ברור שהוא מנקודת מבטו של נתניהו רק אמצעי להשיב את מספר הרב ביותר של השבויים שנמצאים בידי כוחות ההתנגדות, בנוסף לזמן, לא רק לשם שהות נתניהו בשלטון, אלא גם מתוך מחשבה שזה הכרחי להחליש את ההתנגדות ולשחוק את יכולתה לעמוד ולהתמודד כדי להכניע אותה לתנאיו, ולהשלים את ההשמדת ההמונית בצורה מדורגת, תוך ניצול השתיקה והקנוניה הבין-לאומית והאזורית, במיוחד מההגנה האמריקאית שהשקיעה את כל כוחותיה למנוע כל שינוי בעמדות הבין-לאומיות, בין אם על ידי פירוק יכולת שתי הערכאות הבין-לאומיות להעמיד לדין את פושעי המלחמה, ובין אם על ידי בלימת המערכת הבין-לאומית מלקבל כל החלטה מחייבת להפסיק את המלחמה, בנוסף לכל סוגי התמיכה הצבאית, הכספית, הפוליטית והתקשורתית שלא פסקה לרגע.
הונאה אמריקאית כפולה
למרות הכישלון המוחצן של נתניהו להסכם ינואר שליטא הייתה מצפה לאורו הממשלות של ביידן וטראמפ לפני כניסתו לבית הלבן, לא הוזזו טראמפ ושליחיו, דבר שמעיד כי תפקיד ההסכם הזה היה להעביר את הונאת ההבטחות שהעביר השוכן החדש בבית הלבן, ולהכין את הדרך בהדרגה לאימוץ המובהק והמלא של התכנית הישראלית לחיסול הסוגיה הפלסטינית.
עונשיי טראמפ: עוינות בוטה נגד עמנו
וזה מה שמאשר את עמדות ממשלת טראמפ לא רק בהקשר לתנאיה של ישראל כלפי המלחמה בהשמדה, אלא, וזה אולי מסוכן יותר, העמדות התואמות של שליחי טראמפ עם ממשלת הכיבוש כלפי עתיד יהודה ושומרון ומעמד הארגון לשחרור הפלסטיני ורשות הפלסטינית, אשר סוכמה לאחרונה בהטלת עונשיים אמריקאיים נוספים על הארגון, ולראשונה על הרשות הפלסטינית עצמה, דבר שמראה על התאם עם סמורטיץ' בדרכיו העונשיות עם הרשות ומכירת כספי העם הפלסטיני, כמובן נוסף לכל מה שנקטה הממשל הזה מהלכים, כולל ביטול "העונשים" הסימבוליים שהוטלו אכן על ידי ממשלת ביידן על כמה מתנחלים שביצעו פעולות שנכנסות לקטגורית הטרור, שנוסדה על ידי האידיאולוגיה הפאשיסטית ונושאת את שמו שמבוססת על עקרונותיהם של מי שנושאים על עצמם את גזעים והמשטר של מחזיקים בממשלה, אלא שזו בעצם לציון האופן שבא ני ממשלת הברבריות.
השאלה הבסיסית היא האם יש הבדל כלשהו בין עמדות סמורטיץ' ובן גביר לבין עמדותיו של שגריר טראמפ בתל אביב, מייק האקבי? מה שמקשר ביניהם הוא ההכרח להכחיש את קיום העם הפלסטיני, והדחייה המוחלטת לאפשר לו לממש את זכותו להגדרה עצמית בארץ הזו. ואם כך; האם לכוחות הרשות וכמה אנשי עסקים יהיה הסבר לעם המרוסק מפצעים של השמדה, גזענות ואנקסיה כלפי מהות המפגש עם השגריר הזה שהצטיין בעמדותיו על כהנא?
התאמה אמריקאית-ישראלית שלא נראתה כמותה
המדיניות המוצהרת של ממשלת טראמפ עשויה לא להיבדל הרבה מהנקודות המוצא של הממשלות הקודמות, אבל מידת ההתאמה האסטרטגית הנוכחית בין ממשלת תל אביב לממשלת טראמפ היא ללא תקדים בהיסטוריה של הקשרים בין המדינות ובמסלול כולו של הסוגיה הפלסטינית והסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדיניות זו היא עמדת המפרשת, ותומכת בתסריטים המאומצים על ידי נתניהו, כולל השקר המפתיע של מה שמכונה "העסקה הכוללת" שכבר הוצעה על ידי ההתנגדות מאז תחילת המלחמה בתנאי הפסקת המלחמה לחלוטין, אלא שנטנייהוא עם ויתקוב, במניפולציה הזו, מסדרים מחדש את התנאים להשקפת הכניעה הכוללת, לא רק להפסיק את המלחמה, אלא להשלים את השגת מטרותיה, שעליהם ציינתי בתחילת מאמר זה, ושלא מצליחים גם לבלום כמה משינויות בעמדות הבינלאומיות ולמנוע מכן מיד להפנות את הכדור לחזית של ההתנגדות הפלסטינית, כאילו היא האחראית להמשך השמדת חיי האנוש והרעב.
נכון שעשתה החזית הדמוקרטית בהצהרתה על דחיית "הצעת החוק לבחירות המועצה הלאומית" לפני סוף השנה ללא שיח ותיאום לאומי מוחלט, וכן עמדתה סביב הצעת החוק לה تشكيل הוועדה המקדמית, ומה שהכיל העמדות היה כולל דרישות לגיטימיות שיקבעו סיום מדיניות הייעוד וההדרה, ונקווה שהעמדה הזו תיתורגם לשורה של מהלכים מעשיים רציניים בכיוון הזה, והשאלה היא מהן עמדות הכוחות האחרים שעדיין שותקים?
הייצוג הלאומי בין הדרה הפנימית לדרישות החיצוניות
נוכח התמונה הזו ששמה את כולנו בפני מראה ברורה ולא מעורפלת, כי תל אביב וממנה וושינגטון, לא מבטלים רק את אוסלו, אלא גם את הרשות שעדיין שואפת להוציא לפועל את כל המוטלות עליה מההסכם המת המופיעים בהחלטה ישראלית, במיוחד בתחום הבטיחות ללא כל התחייבות מהן; האם אין זה נכון לשאול על ממדי ההולכה במדיניות ההדרה, ולהמשיך לעצב את המסגרות המייצגות, בעוד שמה שנדרש הוא להשיב את הייצוג האמיתי והכולל של הרכיבים של העם הפלסטיני במסגרת הזו? האם כשמריצים זכרון של הבחירות למועצה הלאומית משיב את הכבוד למוסדות הלאומיים הצלאלן או שמדובר במעבר נוסף לא דרך ההגדרות החיצוניות שהיכן נכשלו ונכשלו כאשר הכניסו מים ותרופות לתינוקות בעזה עד שנאמין שהם יוכלו לשמש להטיל פתרון של שתי המדינות? זאת מצד אחד, ומצד שני, האם לא הגיע הזמן שראשי הכוחות הפוליטיים של כוחות ההתנגדות הפלסטינים ליצור מגע ישיר עם העם הפלסטיני בנוגע המראה שלהם למהלכי ההתנגדות של התוכניות המפתיעות של וושינגטון ותל אביב, והאם יש בידיהם משהו שיכול לשבור את הפיתול הזה שמחזיק בגרון את עם שלנו ואת סוגייתו הלאומית. שוב, זו לא קריאה לא למסור את ההתנגדות ולא להוקיע את הנהגת הרשות, אלא זו קריאה שאני חושב שהיא מדליקה את המחשבה של כל פלסטיני חופשי ודואג לעתיד ולייעוד של עמנו בארץ הזו.
האם יש מסקנות בנאליות?
האם יש לשני הצדדים של המצב הפלסטיני חזון שיציא אותנו לא רק מגרם הזכוכית אלא מהחוב המתנגד שלא נותר להסכים רק על חזון משותף ומסגרות מעבריות המורכבות יכולות להוציא אותנו מהבור הכואב והמשוחרר ממלכד כשגורמים או מדינות חיצונית לוחותובל עיניכם לא עתידים את התחלפות ההשחיות בהיסטוריה שסבבנו את עצמנו על פשעי העבר? העמים בעולם כולו רואים בפלסטין ובחירותה ובכבודם של עמה את סמל של הצדק האנושי לא רק במאבק נגד הבלעדיות של השלטון, אלא גם למען הצדק נגד האכזריות בארצותיהם של העמים האלה עצמם. עלינו להחליט ולבחור את מקומינו, האם להמשיך לרדוף אחרי עיוורון ושרידים של מופקרים את ההרג והשפלה? או שאנו חלק אינטגרלי מזרם הצדק וכבוד האדם, ומה שזה דרוש מכללי עקרונות קדומים, פוליטיים ותודעתיים על הולהוח?

שיקום הקשרים בין המגן ללקוח

ממשלתיות ומלחמת השחיתות בפלסטין: בין החובה הלאומית למחויבות הבינלאומית

לקראת חזון לאומי שהופך את "ההפסקת אש" לסיום הכיבוש

מנהיג חזק יותר מהשלטון: היהירות של טראמפ ובחינת הדמוקרטיה

67 מיליארד דולר לשיקום עזה: מי יבנה את החלום?

סיום שלב והתחלה של אחר... והסקירה הנדרשת

אשליית השיקום...
