שוב: מה לעשות כדי להציל את עתידנו הלאומי?

מחבר: جمال زقوت

איש אינו יכול להתווכח בכך שהכוחות המגנים, בראשות חמאס, שואפים למצב את מה שהם מבקשים בכל הסכם ירי, אם הוא זמני או קבוע, אינו מייצג בעיות זרות לצורכי הקיום הלאומי או בעיות שאינן לאומיות הנובעות משיקולים מפלגתיים טהורים. דרישות המגינים זוכות, תיאורטית, להסכמה לאומית ועממית כאחד, ובראשן עומדת הפסקת פשעי ההשמדה שהעמנו נחשפים להם בעזה בכל צורותיהם, שאינן מוגבלות להשמדה צבאית באש, אלא ייתכן שמה שהפך לחשוב יותר הוא להפוך את המצור לרעב משמיד שיפגע בכל שכבות האוכלוסייה, במיוחד החלשים שבהן, שהם הילדים, הנשים והזקנים, שהחלו ליפול אחד אחרי השני מדי יום, בכמויות שמיועדות לאלפים, אם לא לעשרות או אפילו מאות אלפים.

וכבר ברור שהמטרה האסטרטגית מאחורי ההשמדה ההמונית טמונה בתוכנית טיהור אתני מתמשך, ולא קיים בזמן מלחמות והשמדה מה שנקרא “היגרציה מרצון” כפי שמתואר נתניהו. אולי זה מסביר את טבע ההרס המבני הכולל, לא רק של הבתים ומקורות הקיום, אלא של כל מגזרי התשתיות הנחוצים למינימום קיום. גם ההחזקה של ישראל לשליטה על מעבר פילדלפיה, או אי היציאה מאזורים חיוניים בעזה, והיחזות מה שהיא מכנה “ערים אנושיות”, שהן למעשה מחנות ריכוז להשמדה וטיהור אתני, באה בהקשר של חיזוק יכולתה בשטח להוציא לפועל את ההגירה ההמונית של עמנו. ואולי המונח “טיהור” שהוזכר על ידי טראמפ לא הגיע במקרה, הוא חורג מהאיום הטקטי ומגלה כוונות רחוקות טווח המוכנות לעם הפלסטיני ולעניין הלאומי שלו.

השאלה האמיתית חורגת עכשיו מהצדק של דרישות אלו, אשר, כפי שנאמר, זוכות להסכמה עממית, ואינה נעצרת רק בניתוח הכוונות המוצהרות על ידי וושינגטון וירושלים, אלא מתאפיינת, לאור הידע המדויק לגבי מהות הטבח המכוון כלפי העם ומורשתו הלאומית, במה שניתן לעשות כדי למנוע את מה שמנסים לתכנן השלטונות בירושלים, גם אם פירוש הדבר הוא להציע כמה ויתורים טקטיים שאינם פוגעים בקיום ובגורל הלאומי. ואם זו באמת עמדת הצדדים הפלסטיניים, מה מונע עד כה את ההסכמה עליהם באופן קולקטיבי, כדי שכולם, מכל עמדה, יישאו באחריות הלאומית והמוסרית שלהם להשגת אותם מטרות, בהתאם לחזון מאוחד, תוכנית ברורה, וכלי רשמי המוסמך לכך?

בהקשר זה, אין לומר “מי שהעלה את החמור על המינרה, שיניח לו לרדת”, בהתייחס לאחריות למקרה ה-7 באוקטובר, תירוץ מקובל להמשך התנתקות מאחריות. הרי ההבדלים סביב חישובי ה-7 באוקטובר עשויים להיות לגיטימיים, ויכולים להיחשב לדיון רציני וביקורת לאומית אובייקטיבית כדי להסיק מסקנות וללמוד לקחים, והחשוב שבהם הוא שההסכמה הלאומית על אמצעי ההתנגדות היא מקור כוח ולגיטימציה לכל צורות המגנה. בדיוק כפי שהכישלון במסלול ההימור על הפתרון, ומה שהביא לכך מדעות רעות שהיה צריך להדוף, הוא ביטוי לכך שהמצב הפלסטיני הוכתר באיומים קיומיים על קיומו והמוסדות שלו; דורש גם בחינה רצינית ותשובות מוחשיות. כל זאת אינו נועד להוציא להורג מישהו אלא כדי להגן על הספינה הלאומית מהטביעה.

טראמפ ושגרירו תיאודור, המחליפים תפקידים עם נתניהו ודימר, זורקים את הכפפה בפני מה שעומד באופק כתקווה לעם שלנו, במיוחד בעזה, במטרה להעמיק את הפצע ולהפר את הסדירה החברתית, שהייתה למרבה הצער ערובה למצב החלוקה האבסורדי, ולנקות חלק מאתנו את השלטונות בירושלים מבלי לבדוק את רמת הסכנה בכך, כאילו ההתנגדות היא שגרמה לפשעי ההשמדה, או שהיא אחראית על עצירת ההגעה להסכם חדש, לאחר שה הסכם ינואר הופר. אכן הוכח שהאמרה “הכדורים מדברים ליד הדלת” אינה נכונה, לא רק משום שהיא איננה מועילה במובנים של קבלת הסיבות, אלא גם משום שהיא הכפילה את הנטייה התוקפנית של הכיבוש עד לחשיפה שגודלו הוא בלתי לגיטימי, כאילו אנחנו עם מיותר, ואין דרך לייצב את האזור אלא בהכחדה שלנו, ובטיסת זכויותינו ובחיסול הסופי של עתידנו הלאומי בארץ הזו.

ברור עכשיו שהאגרסiveness הפשיסטית של השלטונות בירושלים עולה ללא גבולות, במידה שהעמדה הפלסטינית נחלשת. ונחנס הבעיה הזו אינו נמצא באי יכולת עמנו, שנאבק יותר ממאה שנה, להחזיק מעמד, ולא בלא צדק של עניינו שהפך לסמל של צדק האנושי, ולא בהיעדרsolidarity עממית העוברת בין היבשות, ואף לא בשוני במטרות הפוליטיות ההולכות לשוני, שמתכנס כולן על תשובה ההתנגדות והחזקה בחופש וזכות השיבה לקבוע את גורלנו הלאומי הפנוי, עם מדינה פלסטינית בירתו ירושלים בגבולות ה-4 ביוני 1967.
במהות, הבעיה הזו נובעת מהחלוקה, והמאבק למעמד מילולי מתנדנד, ומה שמתקיים ביחד עם זה להגברת דו-שיח, שפוגע באחדותו של הרקמה החברתית, וביכולת הלאומית כולה להכיל את האגרסיביות הפאשיסטית. כעת, משך אמונה זו מאחר שככל שהחולה הולך לשום מקום פוגע ביכולת לכבד את ההודעות המאוד כבדות שהציב עמנו, ומבזבז את האפשרות להפוך אותן להישגים פוליטיים המשרתים את מטרותינו ואת המזלות הלאומיים שלנו; דבר שמופיע כעניין נמרץ לכל מי שמעלה את הצורך לרומם את רמת הרגע של המקרה המפריד, ומה שהיא מכריחה להיות פועל י preocra את הציבור הגדול של אנשים לפתר את הדילמה הזו, שהפכה כמו גידולי סרטן המהווים איום על חיינו ועל עתידנו הלאומי.

הדיבור על הנושא הזה אצל חלקם הפך כאילו הוא טפיחה ריקה, או כאילו החלוקה הפכה למגפה שאין לדחותה, מבלי להציע מחברים אלו חלופה או מסלול חדש ומציאותי. אם המטרה היא לשחזר את האחריות הלאומית במסגרת הכבוד והתמיכה במגוון והעקרונות הדמוקרטיים שעליהם מבוסס המערכת הפוליטית, דרך מוסדות לאומיים נבחרים, אזי זו מטרה גבוהה, אך באופן מעשי, יש צורך להסכים על תוכנית ומסלולים כלליים, על פי עדיפות דחופה שאינה יכולה לשאת תמרון. וחסרון השכינה הלאומית הפכה להיות סיבה להפסקת דם וחיים בעזה.
אולי ההסכמה על כלים ומסלולים לאומיים הממשיכים לאור ההכרזה בבייג'ינג, ולקביעות הלאומיות של העיסקה להפסיק את מלחמת ההשמנה, לא יכולה לעמוד בהמתנה או לעיכוב. שניהם, עיכוב או דחיה, יביאו על כולם את חוב הדם הנשפך, מבלי לתת חיזוק אמיתי לפושע. אך הכנסת אש לדבר מחוץ למילה אחת בלבד תאפשר לפושע לנסות לחלק את דמיהם של הנספים בין השבטים.

לבסוף, על אף שכבר אינו ברור מהו גורל היכולת להגיע להסכם מעבר, הבעיה המרכזית שהשלטונות בירושלים ימשיכו לטעון בה היא מה שהם מכנים “היום שלאחר מכן”, על כך שענתה עליו כל המפלגות הפלסטיניות בבייג'ינג לפני יותר משנה, אך הוא נותר כלוא בפרטי החישובים השגויים.
האם הצליחו חישובים אלו לעצור את ההשמדה? האם מנהיגות חמאס מבינה שהמפתח לפתרון מצוי כיום מולן בשאפת היכולת להחלים את המהלך של הווה כלפי ממשלת הסכם לאומית שיחזיק באחריות על תיק עזה ותהיה מסוגלת לקשר את התיק הלאומי עם הכוח הפלסטיני? האם הרשות מבינה שזו היכולת היחידה המוצגת להציל את האנשים ואת הגורל הלאומי שלהם? אחרי שכולנו מבינים שאנחנו בעגלה אחת של רכבת ההשמדה וההגירה והפגיעה?
האם הגיע הזמן להתמודד יחד עם סכנת הרגע הזה?
אם לא, נמשיך לדמם דם וזכויות.