סיפוח הגדה המערבית: פרויקט קולוניזציה והשמדה בראיית העולם... ואירופה שוברה את חומת השתיקה

ברגע מכריע במסלול העניין הפלסטיני מזורזת ישראל בתמיכה אמריקאית ישירה את הצעדים לסיפוח חלקים נרחבים מהגדה המערבית, צעד זה אינו מבטא רק התפשטות של התנחלויות חדשות אלא מהווה שלב מתקדם של פרויקט קולוניאלי כולל שמטרתו למחוק את הקיום הפלסטיני פוליטית, דמוגרפית ותרבותית.

מה שקורה היום אינו סתם התפתחות פוליטית חולפת אלא המשך של מלחמת השמדה ארוכת טווח המיועדת להתבצע באמצעות כלים מגוונים: מהטבח הפתוח בעזה ועד להיגררות הכפויה בגדה והתקפות ממסדיות המובלות על ידי המתנחלים תחת הגנת צה"ל, שורפות הכפרים והחוות סוגרות את היישובים עם שערים ברזליים ומטילות מצור כלכלי המדכא את החיים היומיומיים ופוגע במימוש הצורות הבסיסיות של עמידה בעמידה.

הסלמה זו משקפת כוונה גלויה לשעבד את הסוגיה הפלסטינית משורשיה, כאשר המוסד הפלסטיני הרשמי נדחף בכוונה אל כישלון במסגרת מדיניות מכוונת שאותה מקדמת הממשל האמריקאי בהשתתפות צדדים אירופיים וערביים. הלחץ הכלכלי והקפאת המשאבים והדחקה הפוליטית אינם מהווים עוד רק אמצעי לחץ אלא צעדים ממוסדים לרוקן את השלטון מתוכנו ולדחוק אותו לעבר התפרקות עצמית כדי להכשיר את השטח להסדרים אזוריים שאינם מייצגים את הרצון הפלסטיני.

בעוד התמונה העגומה הזו הוכרז נשיא צרפת עמנואל מקראון (24 ביולי 2025) על מנת לשבור את חומת השתיקה: הוא אישר את מחויבותה של צרפת להכיר במדינת פלסטין בספטמבר הקרוב, צעד שצפוי להיות שינוי משמעותי בעמדה האירופית אם הוא יתחבר לרצון פוליטי אמיתי.

צרפת מצטרפת בכך למדינות אירופיות אחרות שקיבלו הכרה קודם לכן במדינה הפלסטינית, כמו אירלנד, נורווגיה, וספרד. אך השאלה נשארה: כיצד אפשר לדבר על "פתרון שתי המדינות" בעוד אחת המדינות בעצם מכחדת על פני השטח באמצעות ההתנחלויות והכיבוש?

גם ההצהרות של ראש ממשלת בריטניה התומכות בזכותו של הפלסטינים להקים מדינה אינן מספיקות כל עוד הן לא הופכות לצעדים משפטיים ופוליטיים מחייבים, הנדרש היום אינו רק עמדה מוסרית אלא מסלול בינלאומי ברור לבידוד הכיבוש, הפסקת פשעיו והעמדה לדין של המדריכים על כך לפני החוק הבינלאומי.

מצד שני, וושינגטון לא איחרה לבטא את עמדתה המשויכת שמהרה לדחות את הצהרת מקראון, ואף הנשיא לשעבר דונלד טראמפ נהג לזלזל בעמדה הצרפתית באומרו:
"מה שהכריז הנשיא הצרפתי לגבי ההכרה במדינה פלסטינית אינו חשוב ואינו נושא משקל."
הצהרה זו חושפת את ההשקפה השלטת על מחנה המחלוקות: תודעה המעדיפה את עקרון הכוח ומתכחשת לזכויות האדם והזכויות המשפטיות של העם הפלסטיני, ארצות הברית לא מסתפקת עוד במרחק מההפרות אלא הפכה להיות שותפה ישירה למלחמה נגד הפלסטינים על ידי תמיכה צבאית ללא סייגים, והכיסוי הפוליטי המלא, והערבים מעניקים לה כספים עצומים!!!

בדוק, השאלה החשובה ביותר היא: היכן הם המערכת הבינלאומית שפרסמה את ה"פתרון לשתי המדינות" בכל העשורים האחרונים? היכן הם המדינות המארחות של הסכם אוסלו שביקשו מהארגון לשחרר את הכוח ולצאת לדרך שלום בתמורה להקמת מדינה עצמאית?

האם ההכרה במדינה הפלסטינית תיוצג על חורבותיהם? או שיש רצון פוליטי בינלאומי אמיתי שיתעורר סוף סוף כדי להציל מה שנותר מהזדמנויות לפתרון צודק?

בהקשר של הפיצול החריף הזה בין מחנה הצדק לבין מחנה הכיבוש עולה אחריות אירופה והקהילה הבינלאומית בהפיכת ההכרות הסמליות למדיניות פעילה: הפסקת ההתנחלויות, הסרת המצור על עזה והעמדה לדין של פושעי מלחמה והלחץ לסיים את הכיבוש של השטחים הפלסטינים.

למרות המציאות העגומה הזאת, העמידה של העם הפלסטיני היא האמת היחידה שאין איש יכול למחוק, העמידה הזו מממשת את המשמעות העמוקה ביותר של ההתנגדות ומעניקה תקווה במאבק נגד פרויקט קולוניאלי המכוון לזהות ולקיום.

אך תקווה לבדה אינה מספיקה, יש צורך דחוף במעשה פוליטי בינלאומי אמיתי שמחזיר את הכבוד לחוק הבינלאומי ומבצע את פסק הדין מהאשמה.

ההכרה במדינת פלסטין היא הכרח משפטי ומוסרי שאינה אמורה להיות מושפעת מחשבונות פוליטיים או מבחני דו-משמעות.