הנדסת רעב: איך ישראל ירשה את הנשק השקט של הנאציזם?

מחבר: اسماعيل جمعه الريماوي

בעזה, אנשים לא מתים רק תחת הפצצה, אלא הם מתים בשקט, ברעב, לנוכח עיני העולם, ולעיני מוסדות הטוענים לאנושיות, אך עוסקים ביותר צורות השפלה, רעב אינו מצב מקרי או תוצאה צדדית של מלחמה ארוכה, אלא הפך לכלי מלחמה בפני עצמו, באמצעותו מנוהל הסכסוך ומובלת הרצון, המזון שאמור להיות קו ההגנה הראשון על החיים, הפך לנשק אסטרטגי בידי הכיבוש הישראלי, שמשמש לא רק כדי לחדול את ההתנגדות, אלא גם כדי לשבור את הרוח הקולקטיבית של העם הפלסטיני.
המזון הפך למס bait, הקמח למלכודת, והסיוע למלכודות מהודקות, אלפי משפחות צועדות מרחקים ארוכים בין ההריסות, עוברות מעל גופות, ומתגנבות מתחת לאש ההפצצות, רק כדי לקבל שקית קמח או קופסת שעועית, אך הן נפגשות עם קליעים, טבח מתרחש תחת שם ה"הפצה", ומוות שמצדיקים בשמות "אנרכיה" ו"ביטחון", שלושים עד חמישים פלסטינים נהרגים ביום אחד במאמציהם להגיע לסיוע, בנוסף למאות פצועים, במראה שמחזיר בזכרונות לאסונות שהיהודים חוו באירופה, כשהנאציזם הסדיר את המזון והפך אותו לאמצעי השמדה.
ההבדל היחיד הוא, שהקורבנות היום לא נמצאים בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אלא בשנת 2025, והעולם צופה, מממן, ומסכים,
והנכדים שלהם הם אלו שעוסקים ברעב נגד עמנו אחר,
הארגון "גזת האנושיות", שניהולו בידי ארצות הברית ומתחזה לארגון הניתוב לעזרה, הוא רק כיסוי מנהלי לפרויקט רעב מאורגן, במקום להעביר את המזון לתושבים, הארגון מנהל תהליך סלקטיבי לשלוט בתושבים, בהתאם לטבלאות הפצה שמטרתן ליצור חלוקה מעמדית בעצמו של הרעב, ישנם אנשים שמקבלים 1750 קלוריות ביום, בעוד שבן אדם במצב חירום זקוק לפחות ל-2100, ובכל זאת, רוב תושבי עזה אינם מקבלים רבע מהמספר הזה, וחלקם, כפי שאומרת אוקספם, חי על פחות מ-250 קלוריות ביום – פחות מכפי שיש באריזת שעועית.
אך הסכנה אינה טמונה רק במספרים, אלא באסטרטגיה שעומדת מאחוריהם, רעב זה אינו אנרכיה אלא תוכנית, כפי שעשתה גרמניה הנאצית כשקבעה תוכנית רעב לסובייטים וליהודים, ישראל עושה היום עם עזה: תוכנית רעב להריסת הרצון, לפירוק הרקמה החברתית, ולהניע את האנשים להיכנע או למות. מה שעשו הנאצים עם חלוקת "מנות גזעיות" מתרחש היום, כאשר המזון מיועד לנקודת אוכלוסייה אחת ונשאר השאר למוות, בתופעה מכוערת של חוויות הרובע היהודי שבו היו מוקפים היהודים.
אך מה שמייחד את המצב הישראלי משאר משטרי הדיכוי הוא, שהשימוש ברעב אינו רק תוצאה מקרית של המצור או אמצעי לחץ משני, אלא הוא גישה בפני עצמה, מרכזית ומתוכננת.
רוב המשטרים הפאשיסטיים בהיסטוריה המודרנית – מאיטליה של מוסוליני ועד ארגנטינה תחת שלטון צבאי – פעלו לדיכוי, אלימות, והסתרה בכוח, אך הם לא עשו מהרעב מדיניות השמדה כמו שעשתה גרמניה הנאצית, שהפכה את מחנות הריכוז למעבדות לרעב מתוכנן, כדי להרוס את האדם פסיכולוגית ופיזית לפני מותו.
ועכשיו, ישראל חוזרת ליישם את אותו מודל – לא במחנה נידח, אלא בעזה שבה גרים יותר משני מיליון אנשים, הרעב שהיא فرضה על עזה אינו דומה למצור מסורתי, אלא הוא דומה למבנה הנדסי של רעב, המדמה את מה שקרה במחנות הריכוז הנאציים, שם לחם היה מופחת כדי להרוס את הנשמה לפני הגוף.
המכאיב ביותר, הוא שהמצור התזונתי מלווה בדיבור גס מהדרגות הגבוהות ביותר של ההנהגה הישראלית, שר האוצר הישראלי בצלאל סמוטריץ' אמר בבירור: "לא צריכה להיכנס גרגר חיטה אחד לעזה", בעוד שהכוחות הישראליים מאפשרים לגורמים חמושים לשדוד את הסיוע, ומענישים את מי שמנסה להגן עליו, כמו שקרה כאשר נהרגו 12 אנשים מתוך שומרי הסיוע בהפצצות אוויריות ישראליות, לא לֵה אלא משום שניסו למנוע את הגניבה.
ובמערב, כל דבר מתיר את עצמו לטובת ישראל, ארגון ישראלי בבריטניה אמר ללא בושה ש"המלחמה עוזרת להפחית את השמנת בעזה", זו לא מלחמה על טרור, ולא תגובה להתקפה, זו מלחמה על רעיון הקיום, על העניים, על הילדים, על האמהות שאוספות קמח מהדבר כדי להאכיל את ילדיהן.
אפילו מנהל "מוסד גזת האנושיות" התפטר, כאשר הזהיר מהמהלך שאינו תואם שום קריטריון אנושי, אך הוא עזב בשקט, כפי שיצא המצפון ממקומו נוכח מסכי החדשות.
מה שמתרחש בעזה היום הוא הוצאה להורג המונית באיטיות, רעב שלא מכוון רק להריגה, אלא לדחוס את הכבוד ולהשלול מהאדם את אנושיותו, וכל העולם שותף בפשע הזה – מממנים, ממליכים, ומצדיקים.
אין שם דבר ספונטני ברעב, זהו פרויקט, החלטה, הנדסת מוות המונית לובשת מסך "הסיוע ההומניטרי", וכל מי שמעביר קמח מפתח אחד ומשחרר ירי מאחר, אינו שותף בהצלה אלא ברצח, רעב הפך לשפה החדשה של הכיבוש, והשאלה היום אינה: "מי מת ברעב?" אלא "כמה זמן נשאר עד שהרעב יהפוך להשמדה גלויה?".