הגמישות הנפשית של המורה הפלסטיני בלב הסערה: האינטליגנציה הרגשית דלק החינוך ההתנגדותי

ברקע ההרס המובנה והאלימות המשתוללת שמבצעת מכונת הטבח הישראלית נגד העם הפלסטיני כולו, בולט תפקיד המורה הפלסטיני לא רק כנושא הידע, אלא כמצודה נפשית וסמל ליציבות הקיומית. המורה הפלסטיני מתמודד עם אתגרים קיומיים ייחודיים, כאשר הכיתות – אם ישנן – הופכות לזירות לעמידה יומיומית וסיפורי גבורה, התוכניות ללימוד הופכות לכלים להעמקת הזהות מול ניסיונות ההכחדה הארוכים, והאינטראקציה החינוכית הופכת לתהליך ריפוי קולקטיבי. כאן, הופך היציבות הרגשית לא רק לתכונה אישית רצויה, אלא לתנאי חיוני להישרדות ולפעולה החינוכית, manifesting as an everyday act of resistance against the terrorism of the occupying state that targets the mind and spirit before the body.

מצב זה דורש מהמורה הפלסטיני להמחיש את "הגמישות הנפשית" במשמעותה העמוקה, שהיא היכולת להסתגל בצורה חיובית למרות הטראומות החוזרות והאיומים המתמשכים. הגמישות הזו אינה אומרת חוסר השפעה או התמודדות עם רגשות אנושיים לגיטימיים של עצב, כעס ופחד, אלא ניהול של הרגשות הללו במסגרת "האינטליגנציה הרגשית" הגבוהה. זה מתבטא ביכולת המורה לארגן את רגשותיו האישיים, ולקרוא את הצרכים הנפשיים המורכבים של תלמידיו שחיים באותו סיוט, והפיכת הכיתה ל"מרחב בטוח נפשית" יחסית, המספק תמיכה רגשית ותחושת ביטחון והמשכיות בתוך הכאוס. כאן נושא המורה גם עול כפול: עול העצמי הפגוע כמעט מתישה, ועול ריפוי הפצעים הנפשיים של התלמידים, מה שמחייב "ארגון משותף של הרגשות" כאסטרטגיה חינוכית חיונית, בה הוא מציע מודל של רגיעה יחסית וריכוז, כך שינחה את חותם התקווה בתוך הסערה.

מפרספקטיבה פילוסופית חינוכית, הפעולה של המורה הפלסטיני תחת ההפגזה נחשבת להמחשה חיה של מושג "החינוך ההתנגדותי" או "חינוך השחרור" כפי שניסח פאולו פריירה. החינוך כאן הופך לפעולה פוליטית קיומית מובהקת, אתגר למדיניות של השמדה, הדחה וגזענות. היציבות הרגשית של המורה היא הדלק המאפשר לו להפוך את המרחב הלימודי – לא משנה כמה הוא עשוי להיראות שביר – למרחב של התנגדות תרבותית ונפשית במודעות, כאשר השמירה על שגרת הלימוד ככל האפשר, וההתמקדות בלימוד חשיבה ביקורתית, היסטוריה וזהות, היא אחת מהצורות של אתגר מול הכוח הברוטלי השואף לשבור את הרצון והזיכרון הפלסטיני. זו יציבות הנובעת מ"התחייבות ערכית" מוצקה כלפי משימת הלמידה והחינוך כזכות בסיסית וככלי לשמירה על הכבוד האנושי ובניית עתיד, למרות כל ניסיונות השיבוש וההרס.

חיזוק עמידות פנימית זו דורש תמיכה מוסדית וחברתית בלתי נפרדת, באמצעות תוכניות "תמיכה נפשית חברתית" מתמשכות ומיועדות למורים עצמם, והקניית "רשתות ביטחון מקצועיות" המאפשרות להם לשתף את חוויותיהם ולקבל תמיכה מעמיתים. כמו כן, ההכרה החברתית והבינלאומית בתפקידם הגבור כ"מגני החינוך" בתנאים המדרגים כ"הפרה שיטתית של זכות לחינוך" נחשבת לצורת תמיכה מוסרית. עם זאת, מהות היציבות הרגשית של המורה הפלסטיני נובעת מאמונתו היציבה בערך האדם וכבודו, ומקשרו האורגני לארצו ולעמו, ואמונתו שכל אות שהוא כותב, וכל עידוד שהוא מעניק לתלמיד מפוחד, וכל רגע בו הוא ממשיך לתרום למרות צרכיו, הוא ניצחון שקט מול הלוגיקה של הרצח וההרס, ובניה מתמשכת של עתיד הממאן להיגנב despite כל ההרס.