איפה תנועת פתח?

תנועת פתח, המובילה את הפעולה המהפכנית הלאומית, המכוונת את כדור האש הראשון, המנחילה את התבוסה לאגדה של הצבא הבלתי מנוצח, כששבה את הכבוד, בקרב הכבוד הנצחי לאומה שאיבדה אותו בנכבה שהתרחשה לאחר מכן, המובילה את מלחמת ההתנגדות נגד הפולש הישראלי הרחב שהייתה מכוונת למדינה ערבית בשנת 1982, וכפתה את המצור הארוך על בירתה באותו זמן כדי למוטט את רוח ההתנגדות, המהווה את המקור להקמת אינתיפאדת האבנים, הראשונה שהחלה להניח את היסודות למדינה הפלסטינית העתידית.

תנועת פתח אשר הקריבה את מיטב מנהיגיה ובניה קורבנות על מזבח החירות והעצמאות והשחרור מהעבדות, מנהיגים שהתמונות שלהם חקוקות בזיכרוננו במדי הצבא ובבגדי הספארי והנשק שלא עזב את מרכזם, מנהיגים שלפעמים טפחו על השמים והשתרעו על האדמה, ולקחו מהמְחשבונות והמנהרות והמערות מקלטים בשבילם, נשמע מהם ריח של אבק שריפה, הם שאבו את כוחם מחום הקיץ ומקרני השמש הקופחות, ומקור הקור של החורף ואווירתו הגשומה, לא ידענו אותם מעולם בבגדיהם המפוארים וברבות הקשירה האלגנטיות והבושם הפריזאי וההנאה מחום ומקירות המקררים.

תנועת פתח שלעולם לא חסרה ביוזמתה בכל הפגנות התומכות בזכויות העמים בשכבותיהם השונות, וביוזמתה בצעדות ובמופעים הזועמים, ובמחאות, בתגובה על העוולות הכיבושיות כלפי בני עמנו, במיוחד האסירים, ומקימה את אוהלי המחאה והשבתת רעב והצביעה על מרד כולל כדי להפסיק את העוול כלפי ילדינו האדוקים מאחורי סורגי הכיבוש.

הדורות הקודמים שלנו היו קשורים בתנועת פתח באופן אינסטינקטיבי, גדלו והחוו את פתח כאמא של ההמונים, שהיא החיסון הלאומי לכל חדירה אזורית או ערבית או בינלאומית, ואין ספק, אם פתח חזקה אז התנועה הלאומית הפלסטינית בכל גווניה חזקה ופלסטין בטוחה, ואם פתח נחלשת, הרי הרפיסות פוגעת בעצב התנועה הלאומית.

אבל השאלה שהחלה לבלבל, אם לא לגרות את כל מי שידע על תנועת פתח וכוח שלה והשפעתה, איפה התנועה הזאת, שנחשבת כאמא של ההמונים, מהמתרחש מהשיפוטים והאירועים המנוגדים על השטח הפלסטיני, ובמיוחד מלחמת הרעב וההשמדה ההמונית שמול שבטים שלנו בעזה? במיוחד כשלא נשמעה שום קול חזק מהוועד המרכזי שלה ומועצתה המהפכנית וכל המסגרות שלה פרט להודעות חלשות שמעצבות את גובה האירוע והגרוע ביותר בהיסטוריה הפלסטינית, ואת הגניבה הזו שעושה בה חרפה שמעוררת רגש! האם תפקיד התנועה הסתיים והיא הפכה להיות קבורה באוסלו ובתוצאותיו, מההטבות של מלקות מתקלות ומנצחות מהמתרחש, בעוד הרוב השקט מלא אכזבה ומוקף באי-יכולת ובכאב ובניסיון להתפאר בהצלחות העבר?

אין ספק כי השתלבות מספר גדול של אנשי התנועה במוסדות הרשות הפלסטינית, הביטחוניים והאזרחיים, השפיעה בצורה שלילית מאוד על עבודת התנועה הארגונית, במיוחד כשמרבית מהשואלים הללו לעולם המוסדות הם מהמאמנים והמורמים הארגוניים, מהמקורבים של פתח הראשונים שינקו מחלב התנועה במלואו, וגדלו באופנויות שלה, אבל כשהם הגיעו למשרות רגישות ברשות, הם השאירו פער בעבודה המהפכנית הארגונית העממית, וניתן לומר שזו תרמה להתרחקות התנועה מהעבודה המסיבית, מה שהשאיר את התחום לאחרים, שאינם מוסמכים ארגונית לקחת את התפקיד שיש להם בין ההמונים, ומחייבים עבודה קשה מאוד להכשירם ארגונית, ולא סיפקה להם מה שהיו מצפים להשיג מהמאבק שנמשך במשך עשרות רבות, מה שגרם להמונים הללו להיות במצב של תיוש וההתרחקות המחשבתית והמהפכנית, במיוחד כאשר מדובר במחשבת ההתנגדות שהייתה פתח הראשונה שהחלה בכך, ובסופו של דבר זה הביא להתרחק ממנה ולקרוא לחידוש אותה לפי ההתפתחויות הנוכחיות, תחת סיסמת ההתנגדות השקטה, ואפילו את זו לא הצליחה התנועה וכוחותיה להפעיל כפי שיתאים את האינטרס הלאומי והכאב של העם הפלסטיני.

וכמובן שגם מצב התיוש הקיף גם את אש