שינוי תודעה פלסטינית

מחבר: سهيل كيوان

אזרחים בעזה סובלים מרעב עד מוות; הפעם, מוות מרעב אינו מטפורה, אלא אכן מת ילד לעיני הסובבים אותו, ובידיו של אחד מבני משפחתו.

שק החיטה והלחם הפכו לקרב על חיים ומוות, וקופסת החלב לחלום, והמים הנקיים לתענוג שלא ניתן לשלל רק לקומץ אנשים.

בצל מצור מדוקדק, חצה את כל מה שנחשב לכבוד, חוק ומוסרי, הפכה זה לפשע מלחמה ברור, המבוצע על ידי כיבוש פראי, שמנוהל על ידי אדם שמבוקש לבית המשפט הפלילי הבין-לאומי.

לא נודעה לאנושות כזו פשיעה; בזמן שהעתיד בין הפלסטינים לישראלים ועדים למסלול תקשורתי בין הפלסטינים לערבים מתגבש כעת.

הרעבה עד מוות תשנה את התודעה הפלסטינית; מה שעושה ישראל בעזה חורג מהסכסוך המסורתי, שבו הורגלו הצדדים מאז הקמת מדינת ישראל. זה כבר לא קרב צבאי מסורתי, שמסתיים בהרוגים ופצועים, בשבויים, בהרס מתקנים ובכיבוש אדמה!
פשע הרעבה פירושו שישראל לא תישאר כמו שהייתה בדימוי הפלסטיני; רבים מהפלסטינים, למרות כל מה שקרה להם ולעם שלהם, החזיקו ברעיון של "אויב רציונלי"; ולרוב הם חזרו על האמרה "אויב רציונלי טוב מחבר טיפש"; אויב רציונלי משאיר גשר או מסלול לחזרה, מתייחס לשבויים לפי החוקים הבין-לאומיים, ומונע הריגה מכוונת של אזרחים; ואם התרחשה הריגה של אזרחים, הוא מהיר לחקור את העניין ומראה רחמים, אפילו באופן סמלי, למי שנפגע.

האויב הרציונלי לוחם, ובאותו הזמן מדבר על רצונו להגיע לנוסחא לחיים משותפים או קיום בכנות. זה ישות עם תיאבון לאדמה ושואף לכובשה, אבל הפך לכיבוש שמחסל בני אדם בשיטתיות מול עיני העולם.

הוא כבר לא מייחס חשיבות למה שנקרא דעת קהל בין-לאומית, ולא לקשרים אפשריים בעתיד עם העם שנרדף להשמדה. זה כבר לא אותו גוף שמפרסם את עצמו כמי שמגן על עצמו וידו מושטת לשלום. עכשיו הוא מודיע באופן ברור שהוא ישות קיצונית מאוד ושואף להשמדה של הפלסטינים, ולהשמיד כל מי שמנסה להפר את פרויקט שלו.

מאויב שמנהל משא ומתן בתככנות, לאויב קיומי ברור שלא עוסק אלא בשפת ההשמדה.

מצד בסכסוך, לפושע מלחמה מתועד בדם, בתמונות ובחורבן.
אפילו הפלסטיני המתון, שעדיין מאמין בהסדר, מתחיל להסתייג עכשיו: "איזה שלום אפשר לייצר עם מי שהורס אנשים על ידי רעב?"

מה שאינו פחות הרסני לאנשי עזה הוא חוסר התמיכה של הערבים.
"איפה הערבים?" שאלה שחזרו עליה רבות גברים, נשים וילדים מעזה.
בין ממשלות שהתמקדו בהצהרות קרות, ואחרות שנכנעו במנע כניסת סיוע, ושלישית שממהרת לנורמליזציה, מתמוטטת הגישה לערביות בלבבות עזה.

הניטרליות הערבית, במיוחד הניטרליות המצרית הסמוכה לרעבים, היא פחד במובנים הטובים ביותר, ובושות על מערכת המצרים שמנעה אף מעבר של סולידריות בינלאומית על עמה; זו בושה שלא תימחק לעשורים; למעשה, זה שיתוף פעולה שמתווסף לפחד. המצב הפחדני הזה צריך להתועד בהיסטוריה, כדי שלא יזייפו אותו ויטענו שלא שקרה מה שקרה.

ההשמדה והרעבה הצליחו לערער את הפלסטינים על מה שנקרא "העומק הערבי", כאשר הפלסטינים חשבו, או חיו באשליה שמה שנקרא "העומק הערבי" ימשיך; עכשיו מתברר שכל זה אינו אלא אשליה, ולא יהיה אלא אשליה כל עוד המערכות הללו מכסות את הכסאות שלהן על ידי הפיכות ובגידות, וכל עוד שהן מגיעות רק ברשות ובתמיכה של האמריקאי והישראלי.

בעשן החסר תחת הערבים, מתגלה החשיבות של הפעולות העולמיות, על מנת לאשר שהעולם אינו מחולק בין ערבים ולבין זרים, או בין מוסלמים ולא מוסלמים, או בין מאמינים ולא מאמינים!

ראינו את החסרי אמונה ומאמינים בדתות שונות, שמדובר במנעפים הסוחרים בקליעות נשק למדינת הכיבוש, וראינו לעומתם מדינות ערביות ומוסלמיות פותחות את נמלי הים שלהן לנשק שיזיק לילדים ולנשים בעזה.

ראינו ברחובות הערים האירופיות מה שלא ראינו בקהיר, באלכסנדריה, בג'דה או בריאד וכו'; ראינו אפילו באמריקה עצמה תנועות עממיות, ראינו מדינות ומערכות מתנגדות הרודפות את פושעי המלחמה ומאגרות את הראיות כדי להעמידם למשפט, בזמן שהמערכות הערביות מחפשות לגיטימציה עבורם ומתגאות בשמירה על הקשר עימם.

בצל ההתמוטטות המוסרית הזו, השיח לגבי "פתרון שתי המדינות" נראה תמוה; החזרה למו"מ היא אשליה, ואינה אלא פיסת נייר צהובה שנפלה.

האנשים לא חושבים היום על מפות, חלוקות וגבולות של מדינה, אלא על הצורך להינצל מהשואה.

על הערבים, ובמיוחד על מצרים, שגם קרובה לעזה, יהיה להשיב: "איך השארתם את האנשים בעזה מתים מרעב? איך אפשרתם לרעב להשחית את האנשים, תוך כדי שסוכנויות הסיוע מפעילות מכל רחבי העולם מחכות בכדי להיכנס בצורת שערות?".