הה legitimacy של ישראל חסרת בסיס חוקי

יש שיראו כי ישראל קיימת מאז 1948, אך הקמתה לא מעידה שהיא מדינה עם לגיטימציה חוקית או מוסרית. היא לא הוקמה על בסיס צדק או כבוד לחוק הבינלאומי, אלא נוצרה על חורבותיו של עם אחר, בתמיכה קולוניאליסטית וביצוע פרויקט אידיאולוגי גזעני והדרה. הכרחי להבין את טבע הקמתה וההקשר הקולוניאלי שסביבה ואת האינטרסים של הכוחות שתמכו בה, והאם יש בכך סתירה עם עקרונות החוק הבינלאומי וזכויות האדם.

ישראל הוכרזה ב-14 במאי 1948 לאחר שכוחות בריטניה נסוגו מפלסטין, והיא השתלטה מיד על יותר מ-78% משטח פלסטין ההיסטורית על אף שההמלצה לחלוקת האומות המאוחדות מספר 181 העניקה לה רק 56%. ההכרזה הזו התרחשה במקביל לגירוש אכזרי של יותר מ-750 אלף פלסטינים, הרס מאות כפרים וערים, וחסרה לחלוטין יישום של ההחלטה האחרת הנוגעת להקמת המדינה הפלסטינית. לפיכך, היוולדה של ישראל לא הייתה תוצאה של הסכם צודק, אלא נאכפה בכוח הנשק ובמדיניות "המצב הקיים" ובמחיר של עם ילידי שרוחו rooted באדמתו.

ההחלטה 181 התקבלה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1947, כאשר הכוחות הקולוניאליים, ובראשם בריטניה ואמריקה, הפעילו השפעה נרחבת, להיעדר מוחלט של ייצוג פלסטיני וערבי פעיל. ההחלטה קבעה שהפלסטין תחולק לשתי מדינות: יהודית וערבית עם הבין על ירושלים, אך מבחינה חוקית היא לא מחייבת כי העצרת הכללית אינה מוסמכת לאכוף את הקמת המדינות, היא התעלמה מזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים והזניחה את רצון הרוב האוכלוסייתי במדינה. על אף שחלפו יותר מ-75 שנה, לא יושם החלק הנוגע למדינה הפלסטינית, דבר שמוכיח שההחלטה הזו לא הייתה בסיס חוקי צודק אלא כלי לאכיפה פוליטית.

על פי סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, ההנחה היא שהמנדט אמור להכין את העמים להשגת עצמאות, אך מה שקרה בפלסטין היה הפוך לחלוטין. המנדט הבריטי כלל את "ההצהרה הבלפורית" הבעייתית שהעניקה אדמה שאינה שייכת למי שאין זכאות לכך, והצביעה על תמיכה גלויה בהגירה יהודית, חימוש של הארגונים הציוניים, דיכוי המרד הפלסטיני ומניעת הקמת מוסדות לאומיים ערבים. בריטניה פעלה להכין את הקרקע לפרויקט התנחלות חלופי שיתגמל אינטרסים קולוניאליסטיים טהורים: להיפטר מהיהודים באירופה ולשלוט במזרח התיכון ובמשאבים האסטרטגיים שברשותו.

הציונות שהעמידה את הפרויקט לא הייתה תנועת לאומית בלבד, אלא פרויקט התנחלות אירופי שהוקם בסוף המאה ה-19 בראשות תיאודור הרצל בשיתוף פעולה הדוק עם הכוחות הקולוניאליים. אידיאולוגיה זו התבססה על רעיון גזעני שהדיר את קיומם של האוכלוסייה המקומית, והפיצה את השקר "ארץ בלי עם לעם בלי ארץ". הציונות שאפה להחליף קבוצות מהגרים במקום הפלסטינים ולכפות מדינה יהודית על אדמה רב-גונית, דבר שהתנגד לכל ערכי השכנות והצדק.

בשנת 1975, העצרת הכללית של האומות המאוחדות אישרה את ההחלטה מספר 3379, שהחשיבה את הציונות על צורת גזענות ואפליה גזעית. על אף שבוטלה ההחלטה לאחר מכן בשנת 1991, תחת לחץ וסחיטה אמריקאיים במהלך ההכנות לועידת מדריד לשלום, המובן המוסרי והחוקי של גינוי הציונות נמשך. הבטלה לא הייתה מסיבות חוקיות אלא תוצאה של עסקה פוליטית לא ברורה ומדוברת של הוצאת הכרה חינם בישראל בתמורה להבטחות שלא יושמו להקמת מדינה פלסטינית.

הצטרפות ישראל לאומות המאוחדות בשנת 1949 וההכרה הפוליטית הרחבה שלה לא נבעו מכבוד לחוק הבינלאומי אלא כתוצאה מלחצים אמריקאיים עצומים ולחצים שהפעילה וושינגטון בעזרת רוב המדינות האירופיות.

עם זאת, ההכרה הזו לא שינתה את המציאות:
    •    המדינה הפלסטינית לא הוקמה.
    •    מיליוני הפליטים לא הוחזרו לאדמותיהם.
    •    הכיבוש וההתנחלות נמשכים.
    •    עשרות החלטות בינלאומיות, כולל החלטות מחייבות של מועצת הביטחון, לא יושמו עד היום בעקבות הווטו האמריקאי.
ההכרה הבינלאומית על רקע כל ההפרות הללו לא מייצרת לגיטימציה חוקית אמיתית אלא משקפת איזונים של כוחות פוליטיים שאין להם קשר למושגי צדק או חוק בינלאומי.

אף אמריקה לא הסתפקה בלחץ פוליטי אלא חקקה חוקים המאפשרים לה להשתמש בכוח נגד כל גורם שמבצע החלטות בית המשפט הפלילי הבינלאומי נגד נושאי משרה, בעוד שיפוטי בית המשפט תופסים מנהיגי מדינות כמו ולדימיר פוטין. ישראל ואמריקה מסרבות אפילו להכיר בבית המשפט ומבצעות לחצים פומביים ואיומים ישירים על שופטיו, מה שמייצג תקדים מסוכן בהפרת החוק הבינלאומי.

מאז הקמתה, ישראל ביצעה פשעים אינסופיים כנגד הפלסטינים, ממעשי הטבח של הנקבה ועד ההתנגדות המתמשכת. כיום, היא מואשמת בפני בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהרג בעיתות רצח עם בעזה, לצד פשעים נגד האנושות והפשעים העבריים בגדה המערבית ובירושלים:
    •    התקפה על אזרחים, בתי חולים, בתי ספר ותשתיות.
    •    שימוש בסנקציות והרעבה כנשק מלחמה.
    •    גירוש כפוי ומדיניות טיהור אתני.

כל המעשים הללו מפסיקים את ישראל מכל תקווה מוסרית או חוקית כמדינה ומחזקת אותה כגזירה גזענית נתמכת על ידי כוח קולוניאלי שאינו מכביד את החוק הבינלאומי.

ישראל אינה "מדינה נורמלית" אלא תוצאה של פרויקט התנחלויות גזעני שהוכתב בכוח על חשבון עם עם זכויות גלויות. היא אינה מתבססת בקיומה על שום לגיטימציה חוקית או מוסרית, אלא על ברית עם כוח ברוטלי ואינטרסים של שלטון מערבי.

כל עוד לא הושבו הזכויות המלאות של העם הפלסטיני, בראשן:
    •    הקמת מדינת פלסטין עצמאית.
    •    שיבת הפליטים.
    •    הפסקת מלחמת ההשמידה, הכיבוש ההתנחלות והאפליה.

לגיטימציה של ישראל תישאר מצויה במחלוקת חוקית ומוסרית, לא משנה מה יהיה שיאה לתמיכתה הבינלאומית או הכוח הצבאי שלה.