הערבים בפנים: בין המודעות המשפטית לקיום

מחבר: علي حبيب الله

בנייר עמדה שהוכנה לאחרונה על ידי ד"ר אמטנס שחאדה ורימונדה מנצור, שפורסם במרכז مدى הכרמל בשפות הערבית והאנגלית בכותרת "חיזוק ומח扩וט טיפול פוליטי בפלסטינים בישראל", תיעדו החוקרים סדרת פעולות בטחוניות שפגעה באזרחים הערבים בצל מלחמת השמד על עזה ובעיקר קודם לכן, בשורה למדיניות ההפרה שבה החוק הפך יותר אודתי עם הנטייה הביטחונית הימנית כלפי אזרחי ישראל ערבים, במיוחד בצל הממשלה הנוכחית.

הנייר מראה תקדימים חוקיים שהפכו את ההפרה לחוקית, בהם פטור פרקליטת המשטרה מהתחייבות זו לקבל את אישורו המוקדם לפני שהיא מתחילה לחקור או לעצור בחשד לביצוע פשעים הקשורים ל"טרור" או השתעשעויות עם "ארגון טרור". כמו כן, הפלחיט האזרחי הישראלי העניק למשטרה רשות לבקש צווי הארכת מעצר מבתי המשפט עד לסיום החקירות, דבר שהיווה חריג שהקל על המשטרה לעצור מאות ערבים בשנתיים האחרונות.

קמפיין המעצר וכמות גזירת הפיות הביא לרופאים, עורכי דין וגם שופטים ערבים, אשר נחשבו על ידי שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר, בהצהרה שלו בפלטפורמת "X", כאילו הם "אויבים מהפנים". כמו כן, פוליטיקאים, מרצים וסטודנטים, אנשי דת ואמנים ועובדים במגזר השירותים נעצרו בשל הבעת דעה על סירובם למלחמה בעזה, כאשר האחרון שבהם היה הצבעת ועדת הכנסת על הסרת הנציג מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, איימן עודה, מהכנסת.

והמסוכן מכל, הוא הפעלת שר הביטחון הישראלי, בצל המלחמה המתרקמת על עזה, לחוקי המעצר המנהליים שפגעו בעשרות ערבים בפנים, משום שלא היה לכך תקדים, מאז סיום מה שמכונה הממשל הצבאי שהוטל על הערבים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, שנעצר מספר זה של אזרחים ערבים בצורה מינהלית. בהתבסס על נתונים שנאספו על ידי אתר ערבים 48, והוזכרו בנייר של מידות הכרמל, עד תחילת אפריל 2024 תועד מעצר של כ-25 אזרחים ערבים, שמשך מעצרם נע בין חודש לשישה חודשים, זאת במקביל לאישור הכנסת בחודש יולי 2024, בקריאה טרומית, על חוק סמכויות החירום והפעלה שלו שמאפשר לשר הביטחון הישראלי לעצור אזרח ישראלי אם הוא חושד שהוא חלק מ"ארגון טרור" או מהווה "מקור לאיום" על ביטחון המדינה, מה שסיפק קלף לגימוד מוחלט ומעורר סכנות כמו בן גביר להוציא עשרות צווים של מעצר מנהליים תחת איום חששות ביטחוניים שטחיים.

בקרב הרומאים היה קיים בעבר מערכת שנקראה "יוסטיטיום" (Iustitium), שהאימפרטורים הפעילו אותה במצב חירום כמו מלחמות, אסונות ומגיפות וגם במלחמות אזרחיות. היוסטיטיום נחשב לחריג, משום שהוא פירושו של ממש "השעיית החוק", מבחינת שהיוסטיטיום מתפרש לוגית מהמילה solstitium שפירושה "הפסקת השמש בתנועה".

מערכת זו נחשבה לחריגה משום שהיא ננקטה לחוק, כלומר שזהחר מתחלף לחלוטין בשינויים על המדינה ועל הנסיבות שלה. אלא שה"חריג" הישראלי העכשווי, המתקיים בתקדימים הנוגעים לפוליטיקה של רדיפה ואיום, מצד הממשלה הנוכחית, אשר אזרחי ישראל ערבים לא חוו אותה במשך עשורים, אינה נובעת מכך שהמדינה נמצאת במצב של חירום, אלא בגלל שהמדינה היהודית עצמה לא בטוחה בנתיב הציוני שלה והגדרת עצמה כמדינה יהודית או ליהודים בלבד. במובן זה, ההגבלות המוטלות על הערבים אינם חריג המנוגד לחוק אלא חריג המאשר את החוק ומצביע עליו, נהנית הנסיבות מהחריג להיחשף שוב לאור. ולכן הרעיון שלנו לגבי המעצר המנהלתי של אזרחים ערבים הוא חזרה, כלומר חזרה למה שהיה לפני כן... שהמשטר הצבאי, שהוטל על הערבים במדינת ישראל בשנות החמישים והשישים, עדיין חי בזיכרון של משפחתנו עד היום.

החוקר האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן העיר, בספרו על מצבו של החריג, על הקשר שבין החוק לחריג, ואפשרות החוק המינימלי או החוקי להפעיל זאת, בניסיון להסית את חייו של קבוצה מסוימת בחברה. הוא מתכוון לקבוצת המהגרים במדינות המחשב לתוך המערכת הליברלית במערב, דבר שהופך את חייהם של אלה "ערומים" כפי שאגמבן מתאר, מפני שהחריג מהחוק הוא זה המנודה או האדם המותקף (Homo sacer) שמרמז על אדם מנותק, או גרוש, או חסר אזרחות, מה שמחייב את המותר לו עד כדי להריג אותו מבלי עונש, לפי ההגדרה החוקית – הרומית העתיקה.

אגמבן ציטט גם את מתקן גואנטנמו האמריקאי ואת הפרקטיקות הברוטליות בו, כדוגמא למה שנחשב לחוק האמריקאי חריג מול כמה מהגרים ומוסלמים בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001.

אולם מה שאגמבן מדבר עליו לגבי מה שהוא מכנה "החריג", שעושה את חיי קבוצה מסוימת ערומים ושהפרט מופעל בתפקיד משפטי, הוא היוצר של מערכות דמוקרטיות במדינות לאומיות מודרניות. ואילו החריג במקרה של ישראל אינו כזה, משום שהיא מושבה במבנה עיצובה. לפיכך, לא פרקטיקות של כוחות הביטחון שלה כלפי אזרחי ישראל ערבים הן חריג על בסיס החוק, אלא משום שהאזרחים הערבים – לאור המצב – הם החריגים במדינה היהודית, שממשיכה להחריגם ממלוא אזרחותם, בכדי להיחשב כמואשמים ב"לא יהודיותם" ו"אויבים פוטנציאליים".

לא יותר המודעות המשפטית, בנאומיה כלפי אזרחי ישראל ערבים, על חשיבותה וחשיבותה, די בה בכדי לענות על שאלות הזמן וצורת ממשלות מדינת ישראל בעיר. כי המטרה אינה רק העובדה שהחירויות זכו לערבים מהן במשך עשרות שנים שהממשלה הנוכחית מתמידה לנצל את מצב המלחמה בעזה כדי להניח את מדיניות זו, אלא מקום הערבי הוא מה שהפך להיות המטרה במדינה. ואנחנו מתכוונים למקום כאן, בעת הזו, לקיום במובן פוליטי, ולא דמוגרפי – אם גם האחרון עלול להיות במבחן של שאלה לעתיד. בעוד המקום שלנו, במונח פוליטי ואיום, הוא מה שמחובר לאריצותנו ולהיסטוריה שלנו, אשר העניקה את האופי הרגשי – הפוליטי במונח של המדינה היהודית, כשאנו תושבי המדינה ובעליה.

משם, כל הפעולות המתקיימות נגד אזרחי ישראל ערבים, מממשלת הימין שלה בדגם הפשיסטי הנוכחי, מתמקדות בהעברת כל פוליטי אפשרי בעל תוכן ערבי – רשמי. המודעות הקיומית אינה בעלת לפחות עדיפות לחוקית, במידה ששנייה היא הרחבה של הראשונה, הנחישות לשמור על מה שהושג של זכויות וחירויות שנרכשות במסגרת המאבק, מהוות את עצמה מודעות קיימת של צורת ומהות הקיום הפוליטי שלנו באדמתנו ובארצנו.

אולם המודעות הקיומית לא עומדת על רגל אחת, אלא שתיים: הראשונה, היא זו שמתקשרת לצורת יחסנו עם המדינה שלכאורה אנו אזרחיה, ובצל זה יארח את שאלתנו המשפטית. בעוד השנייה, היא זו שקשורה במהות יחסנו אחד לשני כערבים, וכקבוצת פוליטית, או בנים של נרטיב משורש חורגת על מציאות פוליטית – היסטורית שמתכוונת לזיכרוננו לכל הפחות, מאיימת על קיומנו כולם על אף זרמפותי ומדרשים הפוליטיים והמחשבתיים.

והשוני לא צריך למנוע אותנו מלחזור על הגדרה של עצמנו כקבוצה פוליטית, ולא כקבוצות ונוסות דתיות, כפי שהמדינה היהודית רוצה שנהיה, בגדר ממלאי "לא-יהודים".

הביטחון החברתי, על ידי מה שאנחנו מתכוונים על שלום ציבורי, והפך זה האחרון לפחות מכבש מקודם היה, הוא מה עושה את קיומנו כערבים נתון שאלה, דבר שמחייב ומזעיק מודעות כדי לענות עליה.