הערבים בישראל.. מה יהיה גורלם?

מחבר: رامي منصور

מלחמת ההשמדה על רצועת עזה לא שינתה את ההתנהלות של ההנהגה הפוליטית, בפרלמנט ספציפית, של האזרחים הערבים בישראל, אלא הגיעה לרמה של רדידות שעוברת אפילו על השטות שזיהינו במשך שני עשורים. אך התנהלות זו, החלשה והתקועה, מבשרת על סכנה אמיתית שהגורל של האזרחים הערבים והדור הבא תלוי בשער רוח וללא אופק, בצל היעדר כל חזון פוליטי אמיתי ורציני, בעוד ישראל הולכת לקבוע את גורל האזרחים הערבים בתוכה כחלק מהסדרת הסכסוך עם הפלסטינים בכלל, על ידי מדיניות כפייה, ואולי זהו המונח החשוב ביותר במדיניות הישראלית באופן כללי: כפייה כצורת השמדה חברתית ותרבותית, המיוצגת כיום בדמויות כמו מנצור עבאס, שהיא תוצאה של עיוות פוליטי, מוסרי ולאומי, שמגיע לאדם שהוא מתעקש להיות עבד אצל האדון, והאדון דוחה אותו, אך הוא מתעקש ומצפה ומצפה להיות עבד, והאדון מתעקש לדחותו.

ואי הסדרת גורל האזרחים הערבים אינה תופעה חדשה או מעודכנת לאחר ה-7 באוקטובר 2023, אלא מאז הקמתה, אך היא קיבלה רמה אחרת לאחר אוקטובר 2000, כלומר לאחר האינתיפאדה השנייה, שהתמקדה בשני תחומים: הראשון, טיהור ההנהגה הערבית הלאומית פוליטית ויצירת הנהגות חדשות, שידיעותיהן ותרבותן הפוליטית לא עוברות את המנטליות של המתווך, כלומר תיווך; והשני, לחנוק את היישובים הערביים גיאוגרפית כך שהם יהפכו לפצצה חברתית פנימית הנוטלת את צורת הפשע, עם רמז במדיניות ניאו-ליברלית כלכלית המעלה את רמת החיים לכאורה, אך מכוונת בעיקר להביס את המבנים החברתיים של החברה, בין אם ברמת המשפחה או המשפחה המורחבת או השבט, כך שהאמון הפנימי ההדדי נפגע, כלומר הסולידריות והסולידריות הפנימית, עד שהיישובים האלה הופכים כמו ג'ונגל, ללא מבנים חברתיים או אמון פנימי או מוסר או נורמות, והאופציה היא מקלט אישי, שמתבטאת בצורת אינדיבידואליזם והתקדמות כלכלית וחברתית והגירה, אך הוא עומד על רגלי תרנגולת, רך, חלול וללא עתיד מזהיר, אלא אפשרות להתפוצץ בכל רגע.

אם כן, ישראל שואפת להסדיר את עניין הפנים – האזרחים הערבים, על ידי טיהור ההנהגה הלאומית פוליטית, והשמדת החברה דרך התופעות שאנחנו חווים מדי יום, כמו הפשע, ומאפייני הצריכה וההתקדמות הכלכלית המזויפת, שמלווה בפיגור חברתי שמוסתר על ידי נתונים כמו העלייה באחוזי האקדמאיים, אך הנתון החשוב ביותר שמשקף את המציאות הוא שכחצי מהחברה הערבית חיה מתחת לקו העוני, כאשר 39 אחוז מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני, לפי הנתונים הישראליים הרשמיים לשנת 2023, ובמהלך המלחמה הנוכחית מצבן הכלכלי הורע; ועוני לא רק אומר מצבים כלכליים מתבוססים, אלא אומר על רמה חברתית, תרבותית, חינוכית ובריאותית מתועבת. מה תועלת של התקדמות כלכלית או לאומית מזויפת, גם אם הייתה אמיתית לשכבת אוכלוסייה מסוימת, בחברה טובלת בעוני בכל המשמעויות שלה?

זו המציאות שאנו חיים בה למרות מאפייני ההתקדמות הכלכלית, שהתבססה על מתן שירותים, מזון ומכירת בגדים, אך אנחנו חברה עניה מדממת, ובעוד שהיישובים שלנו לא מתאימים לחיים נורמליים, הם כמו מאגרי אנשים, שלא קיימים בהם כל מרכיבי בריאות גופנית, נפשית, חינוכית ותרבותית, אין להן עתיד, הם לוחצים ולוחצים, ממתינים להתפוצצות פנימית גדולה.

חברה עניה הנשלטת על ידי כנופיות פשע, והעוני הפך למקור הזנה לפשע הזה, קודם כל על ידי אספקת "חיילים" בכנופיות אלו, ושנית על ידי לקיחת הלוואות מ"השוק השחור".

לא הבעיה היא בעוני במובן הכלכלי החומרי, אלא במשמעויותיו החינוכיות, התרבותיות והלאומיות, שכן מטרת הטיהור של ההנהגה הלאומית ומעקב אחריה, ומדיניות ההפקרות, החרמת הקרקעות, השמדת החקלאות והלחץ העירוני שלהם, לא רק לקבוע את הסוגיה של האזרחים הערבים, אלא לפגוע בזהות הלאומית, הכפייה דרך עיוות, ולא מתכוונים בזהות הלאומית למוקדי השקפות פוליטיות, אלא להזדהות, או התחושה של הזדהות עם קבוצה שיש לה עבר וגורל משותף, מטרה גדולה אחת, ומהי המטרה המשותפת שלנו?

הנהגות פוליטיות, בפרלמנט ספציפית, מספקות תשובות שונות, אך הן לא מגיעות לרמת השאלה.פרויקטים המדיניים שלהן כיום לא עוברות את הטקטיקות הפוליטיות לפני הבחירות לפרלמנט הקרובות: האם נצא לבחירות ברשימה אחת או בשתיים? למרות החשיבות של הייצוג הפרלמנטרי וצורך בו, התנהלות זו לא נושאת חזון פוליטי רציני, ולא קובעת מטרה גדולה משותפת, והמטרה הגדולה המשותפת מצטמצמת בזהות, זהות לאומית, ולא שמירה על הזהות, שכן עברנו שלב זה במובן השלילי, אלא בניית הזהות האומית הקולקטיבית מחדש, ובפניכם השמדה בעזה, אי אפשר להמשיך במצב ההכחשה שבו אנו חיים לגבי מה שמתרחש בעזה, זה יכול להפוך להכחשה מסתירה, שתגרום לנו להיות קבוצה רדודה וריקה, ללא מוסר או ערכים, עניים במובן חומרי, תרבותי וחינוכי, שאנו משחקים תפקיד של עשירים עם מאפייני צריכה והשתטות חומרית ריקה.

לא היה מה-7 באוקטובר שיטפון, אלא רעידת אדמה קיומית ורגשית שאנו חשים את הדים שלה בכל ממדי חיינו, וההתעוררות מכך צריכה להיות בתהליך של בנייה עמוקה יותר מהדיכאון הפוליטי השלטון והרציני שגולל מצב מנצור עבאס.

ההתעוררות בחברה עניה היא בעבודה משותפת לבניית קבוצה מחוברת למטרה גבוהה משותפת, המחברת ביניהן זהות והזדהות המשותפת, אך מהי המטרה המשותפת?

המענה אמור להיות אצל הפוליטיקאים והתנועות הפוליטיות, ואם התשובה תצא ממסד של בניית הזהות וההזדהות, הדרך לתשובה תהיה פתוחה.

טפשים כמו מנצור עבאס לא מספקים תשובה, גם אם מאמינים שהוא נושא פרויקט; הוא מתחבר עם בצללי סמוטריץ' ברעיונות; האחרון בונה את אמונתו – אמונת ההסדרה – על אמונת יהושע בן נון לשים לפני אויבו שלוש אפשרויות: או כפייה – עבדות, או השמדה, או גירוש – פינוי. ועבאס הזה נהנה מהאפשרות הראשונה.

עדיין קו ההגנה הבסיסי נגד הכוח של פגיעת הערבים בפנים דרך עיוות ופקרות, הוא זהות והזדהות. שאר ההצעות לגבי שיח שעובר את הזכויות הלאומיות והזהות, ניסינו את זה בשנים האחרונות, וכלן נכשלו.