ממלכת יהודה קמה מחדש: הרשות מבקשת אשליה וישראל מטילה ריבונות

מאז יותר משנתיים, ישראל צועדת בצעדים מהירים לעבר فرض מציאות התנחלות חדשה ביהודה ושומרון, מציאות שאינה משאירה מקום אפילו לאשליה הפלסטינית המוכרת בשם "פתרון שני המדינות". הקרב אינו מתנהל רק על האדמה, אלא על המושג עצמו: ישראל כבר לא מתווכחת אם יהודה ושומרון הם "שטחים במחלוקת" או "שטחים כבושים", אלא מתייחסת אליהם כחלק בלתי נפרד ממה שהיא מכנה "ארץ ישראל", ומתחילה לבסס את ההגדרה הזו באמצעות כלים של הריסה והיהוד, סלילת דרכים והטלת ריבונות.

הצהרות הניצחון של דמויות הציונות הדתית והליכוד חושפות לא רק כוונות, אלא גם מתעדות תוכנית שכרגע בביצוע. כאשר חבר הכנסת צבי סוכות אומר: "אנחנו פועלים בכל מקום, ואתגר הבא הוא הריבונות", הוא אינו משמיע סיסמאות, אלא מודיע על השלב הבא לאחר בניית עשרות התנחלויות והרחבת הקיימות. אכן, ממשלת נתניהו מאז תחילת 2023 ועד אמצע 2025 שחררה את החזקת בניית 50 התנחלויות חדשות, מה שהעלה את המספר הכולל ביהודה ושומרון מ-128 ל-178, כלומר עלייה של 40% בפחות משנתיים וחצי.

אבל מה שיותר מסוכן ממספרים הוא השיטה: מה שמתנהל אינו סדרת צעדים אקראיים, אלא תוכנית מאורגנת לקריעת יהודה ושומרון לקנטונות מבודדות שלא מתאימות להיות גרעין לכל ישות פוליטית פלסטינית. סלילת דרכים התנחלותיות אסטרטגיות, הקמת מאחזים חקלאיים ורעיים, והרס בתים ותשתיות פלסטיניות, אינן אלא כלים לאותו היעד: חיסול קיום הפלסטינים והתרחבת שליטת יהודית מוחלטת.

בעוד שההתנחלות מתמשכת, הולך ותופס האלימות השיטתית מצד המתנחלים נגד הכפרים הפלסטיניים, בחסות צבא הכיבוש. הכפרים הפכו לזירות פריצה, הפחדה, שריפות ותוקפנות, כאשר הבתים מותקפים, היבולים נשרפים ורכוש נשבר, ובמיוחד נעשים מעשי תקיפה פיזית ורצח בדם קר כפי שאירע בטְרְמוּסְעֵיָּה, ועיר דבואן, וחווארה ועוד. האלימות הזו אינה אקראית, אלא כלי מקביל להטלת גירוש כפוי וריקון האדמה מבעליה המקוריים, כדי שה"ריבונות" תישאר בידי המתנחל והפרויקט הציוני.

במקביל, מקורות ישראליים קרובים לנתניהו מדברים על מחויבותו להטלת הריבונות הישראלית על כלל יהודה, כאשר חבר כנסת מהליכוד אומר במפורש שה"תמונה של הניצחון צריכה לכלול את הטלת הריבונות המלאה על יהודה ושומרון". הם אינם מתמרנים, אלא מודים ומציגים את צעדיהם בדיוק; בזמן שהרשות הפלסטינית מסתפקת בהוצאת הצהרות גינוי או בהגשת תלונות לגופים בינלאומיים שאיבדו כל תועלת ממשית.

היום, לא נותר לרשות אלא פיסות פזורות שאינן מתאימות להקמת מדינה, ולא אפילו לשלטון עירוני מאוחד, אבל עם זאת היא עדיין חזרה על אותה תקליט לעניין "מסלול הפתרון" ו"פתרון שני המדינות" כאילו המציאות לא השתנתה. ואילו ישראל כופה עובדות חדשות על הקרקע, בונה ממלכת יהודה ושומרון תוך סגירת עמוד השנה של יהודה ושומרון, לא כאזור סכסוך, אלא כרכיב בסיסי בפרויקט הלאומי שלה.

במצב המופך הזה, הרשות הפלסטינית הופכת ל"פלטפורמת תלונות" לא יותר, צועקת ולא שומעים אותה, רושמת התנגדויות ללא השפעה, וחולמת על מדינה שאין לה כבר שום השפעה גיאוגרפית או חוקית על הקרקע. השאלה שמתעוררת היום בכוח: מה נותר לרשות לנהל משא ומדוע יש משמעות לקיום ישות פוליטית שאין לה מאומה מהמכנים של מדינה, ולא מהפרויקט לשחרור שיכול להניע את הרחוב?
אכן, יהודה ושומרון יהודיים, הריבונות ממומשת, והעתיד מתווה… ואין בידי הרשות אלא עט לחתום על הצהרות גינוי.