מלחמת 12 הימים

בשעות הבוקר של היום ה-24 לחודש יוני 2025, לאחר 12 ימים של מלחמה קשה וממארת בין ישראל ואיראן, הוסכם על הפסקת אש. הופסקו הפצצות אוויריות המטוסים על ידי ישראל והופסקו ההפצצות האוויריות בטילים ובמל"טים על ידי איראן. זו מלחמה שישראל יזמה לאחר שהכינה את עצמה היטב במשך שנים רבות, ולאחר ששוחחה עם הממשל האמריקאי לגבי מועד התחלתה וכמו גם לגבי מטרותיה. אך למרות ההפסדים הגדולים, האנושיים, החומריים והנפשיים, של שני הצדדים הנלחמים, "מלחמת 12 הימים" נותרה לא גמורה, במובן שהיא הסתיימה מבלי שישות אחת ניצחה את רעותה. והמלחמה הלא הגמורה*, כמו שאנו יודעים, מסמנת גם היא את חידוש הלחימה בעתיד הקרוב, במיוחד אם לא יהיה הסכם בין הצדדים וכל הגורמים העיקריים המעורבים, לגבי נקודות המחלוקת שהובילו למעשה לפריצתה. יודגש כי ארצות הברית השתתפה במתקפה על המתקנים הגרעיניים האיראניים, כמו גם השתתפה עם מדינות אחרות במאבק בטילים הבאלסטיים והמל"טים האיראניים המיועדים למטרותיה בעמק ישראל.

ישראל יזמה את "מלחמת 12 הימים" בזמן שנראה לה כי זהו הזמן הנכון. מעבר לטענה כי איראן הייתה במרחק שבועות או חודשים ספורים מהגעה לנשק גרעיני, ישנו שני גורמים נוספים שהיו לטובת הזמן שנבחר: הראשון נוגע לנוכחות טראמפ בבית הלבן, והשני נוגע למה שהשיגה ישראל במהלך 20 חודשים במלחמתה נגד חמאס ואחיותיה בעזה וחזבאללה בלבנון, ומה שגרם לצאת סוריה מהציר שעליו עומדת איראן. היציאה של סוריה מהציר הזה, והשקט בפיצוצים ובמל"טים שמשוגרים מעזה ולבנון, הקטינה מאוד את חום החגורה הבעייתית סביב ישראל, וצמצמה את ההפסדים האנושיים והחומריים שלה מן הצד השני, והעניקה לה הזדמנות גדולה יותר להתמקד במטרה שלה, שהיא תקיפת איראן בלבה של המדינה שהיא.

כמו שהיינו עדים, הנשיא האמריקאי שיחק שני תפקידים משלימים במלחמת 12 הימים: תפקיד של משתתף במלחמה בהגנה ובהתקפה, ותפקיד של כיבוי האש, אם כי לזמן מה.

אני לא מומחה צבאי, ולא מומחה לענייני ישראל או איראן. ואין צורך באפשרויות כאלה כדי להסיק את הדברים הבאים:

1. "מלחמת 12 הימים" הסתיימה, אך מבלי להיות גמורה, כלומר מבלי ניצחון ברור של אחד הצדדים הנלחמים. אף על פי שההתקפות הצבאיות היו קשות לכל צד וגרמו להפסדים ניכרים, הניצחון לכל צד נותר רחוק מהישג יד. ובפרט, ישראל לא הצליחה להיכנס למערכות הטילים ולהשמיד את המתקנים הגרעיניים האיראניים, כאמור, כמתוכנן. כן לא הצליחה איראן, מנגד, להשמיד את מה שאמרה שהיא יכולה להשמיד בישראל. והמלחמה הלא הגמורה מסמנת חידוש ההתמודדות הצבאית בעתיד הקרוב, בהיעדר פתרונות פוליטיים לטפל בסיבותיה.

2. מלחמת 12 הימים, כמו במהלך 20 החודשים שקדמו לה במלחמה בעזה וכמו גם נגד חזבאללה בלבנון, מדגימה בצורה חדה את מרכזיות התפקיד המעמד האמריקאי. ללא האור הירוק האמריקאי, ישראל לא הייתה יוצאת להדליק את האש, וללא האור האדום האמריקאי, היא לא הייתה מסכימה לכבות אותה. מרכזיות התפקיד האמריקאי כוללת, בין היתר, הובלת המשא ומתן על התיק הגרעיני האיראני במהלך השבועות והחודשים הקרובים, במטרה להגיע להסכם שיניח את ישראל שעומדת בסכנת פחידה מצד אחד, ויביא הכרה בזכות איראן להחזיק תחנת כוח גרעינית למטרות שלום מן הצד השני.

3. במלחמת 12 הימים, כמו במשך 20 החודשים שקדמו לה, המדינות הערביות, כבודדות וכקבוצות, היו בקצה הקצה מהבחינה להשפעה על מהלכי המלחמה והקרב. הם לא הצליחו להכניס תרופה אחת, או חבילה אחת של קמח, או לטפל בפצוע אחד ללא הסכמת כוחות הכיבוש. זאת חרף הרצון וההכנה שלהם לספק את הסיוע ההומניטרי הנדרש והמספיק, ובזמן שהם אימצו תוכנית הקשורה בממשלת עזה ושיקום שלה לאחר המלחמה. למרות ההבדלים בהבנה ובתגובות כלפי ישראל ואיראן והזרועות שלהן, הערבים מהמזרח התיכון נותרו לצפות בטילים ובמל"טים האיראניים ובמטוסים והטילים ההגנתיים הישראלים מפרים את כבוד האוויר של מדינותיהם. כאילו העיניין לא נוגע להם. ערבים שאבדו!

4. ולאחר תקופת כמעט 21 חודשים של מלחמה ממושכת בעזה, מלחמה שכוללת את מלחמת 12 הימים נגד איראן, לפני כן מלחמת ה-14 חודשים על לבנון, ולאחר חודשים של stagnation, חזר העניין של המשא ומתן על המצב ועל העתיד של עזה אל קדמת הלוח של הגורמים המרכזיים המעורבים. בהקשר הזה, אני נוטה להאמין שהגעה להסכם להפסקת אש היא קרובה מתמיד. ואני מאמין גם שמפרטיה לא יהיו טובים, ובוודאי שיהיו גרועים מההסכם שהוביל להפסקת אש בלבנון.

ובכל מקרה, עמדת הנשיא האמריקאי תהיה הדומיננטית, כמו שהייתה בהעמדות במלחמות אחרות.

ולסיום, טועה כל מי שחושב שהעניין הפלסטיני ייצא מנצח מהעימות שהיה מופתע מהאור "הסערה באל-אקצא", אותה אש שהחלה לבעור גם בטהראן ומעבר. שכן הגרוע ביותר הוא כל מי שחושב שהפתרון של מדינה אחת דמוקרטית או הפתרון של שתי מדינות, בהתאמה עם העקרונות הפלסטיניים, הפך לקרוב ממה שהיה לפני. להיפך. מצב עזה גרוע ממה שהיה בכל תקופה אחרת מאז הסכמי ההפוגה בשנת 1949, מצב הגדה המערבית וירושלים גרוע ממה שהיה במהלך "המגן המגונן" לפני כעשור, ומצב הפלסטינים בפנים מזכיר בכמה צדדים את ימי השלטון הצבאי לפני שישה עשורים, ומצב הפלסטינים בלבנון ובסוריה, כמו גם במדינות השכנות הערביות, אינו מעודד (לפחות מה שצפוי).

ולסיום, תוך שאני מגדל את התקווה, אני אומר: העם הפלסטיני עבר במאה ורבע של מאבק על פלסטין תקופות קשות בהן הוקפאו ציפיות התקווה. אך הוא ידע כיצד לקום, להחיש את מה שנצבר מאבק פיזי, ולהתמודד. ולמי שאומר שזה הפך לבלתי אפשרי לאחר מה שקרה במהלך 21 חודשי האחרונים, אני חזר על מה שאמר המשורר שלנו הגדול: "הבלתי אפשרי במרחק דור", ואולי אף פחות מזה, אם נלמד לנהל את העניינים הלאומיים שלנו בחכמה, ואם "רמאות ההיגיון בהיסטוריה" תהיה לטובת צדקת ענייננו!