בין חוסר האמון לאפשרות הקיום המשותף: איך רואים הפלסטינים את תנאי השלום הבר קיימא?

מחבר: ד. נביל קוקאלי

הפלסטינים רואים מזה זמן רב את חוסר האמון כאחת החסימות המרכזיות שהופכות את השגת השלום לבלתי אפשרית, ומצביעים על כיבוש, אלימות, התפשטות ההתנחלויות וחוסר אופק מדיני כסיבות שעוררות את מצוקת חוסר האמון.

יותר משבעה מכל עשרה מרואיינים מפקפקים ברצון הישראלי המוחלט לקיים יחסים עם הפלסטינים. עם זאת, התוצאות לא מצביעות על סגירת הדלת באופן מוחלט לקיום משותף; שכן קרוב לשבעה מכל עשרה מסכימים על כך שהפלסטינים והישראלים יכולים לחיות זה לצד זה בעתיד אם תושג צדק ותובטח שוויון זכויות לשני הצדדים.

כמו כן, יותר משלושה רבעים מהמרואיינים סבורים כי היחסים בין העמים עשויים להשתפר, בוודאות או במידת מה, אם יושג הסכם מדיני הוגן המבטיח את הזכויות הפלסטיניות. 

אלו מהתוצאות של סקר שנערך על ידי המרכז הפלסטיני לסקרים (PCPO) לגבי עמדות הציבור הפלסטיני בנוגע לאמון הדדי, לקיום המשותף ולתנאים להשגת שלום בר קיימא.

במחקר השתתפו 309 מרואיינים מהגדה המערבית ורצועת עזה, והראיונות נערכו בין ה-5 ל-18 ביולי 2026 באמצעות מכון סקר טלפוני שולי RDD ושיטת ראיונות טלפוניים בעזרת מחשב CATI. שיעור ההיענות עמד על 64%, בעוד שמרווח השגיאה הסטטיסטי היה ±5.57 אחוזים עם רמת אמון של 95%.

להלן התוצאות העיקריות:

חוסר אמון כמכשול הראשון

61.8% סבורים כי חוסר האמון בין הפלסטינים לישראלים מהווה מכשול משמעותי מאוד בפני השלום, ו-15.9% רואים בו מכשול בינוני. כך קיבלה השאלה הנוגעת לחוסר האמון מקום מרכזי בבעיה.

מנגד, 8.4% סבורים כי חוסר האמון מהווה מכשול מוגבל, ו-11.3% טוענים כי הוא לא מהווה מכשול, בעוד ש-2.6% לא קיבלו עמדה.

כאשר נשאלו המשתתפים לגבי הגורם הנחשב עליהם כאחראי ביותר לחוסר האמון, בחרו 59.9% בתשובה "כל הנ”ל", בהתייחס להמשכיות הכיבוש, לאלימות ולסכסוך המתמשך, לחוסר בתקשורת ישירה, ולסיכויים הפוליטיים והתקשורתיים.

כמו כן, 15.2% בחרו באלימות ובסכסוך המתמשך כגורם היותר אחראי, ו-10.7% ציינו את המשכיות הכיבוש, ו-8.1% ציינו את הסיכויים הפוליטיים והתקשורתיים, ו-4.2% את חוסר התקשורת הישירה, בעוד ש-1.9% לא קיבלו עמדה.

תוצאה זו מפריכה את ההסברים הפשטניים המקדמים את טיעון חוסר ההבנה בין שני העמים. חוסר התקשורת הוא חלק מהבעיה, אך הוא פועל בתוך הקשר רחב יותר של כיבוש, אלימות והסתה. לפיכך, לא ניתן לצמצם את בניית האמון למפגשים סמליים או לקמפיינים תקשורתיים, אלא יש צורך בשינוי בתנאים פוליטיים ובטיחותיים המניבים פחד וחוסר שוויון.

תמונה של הצד השני וספקות בנוגע לרצון לשלום

54.4% תיארו את התייחסותם הנוכחית לעם הישראלי כאילו היא שלילית או שלילית מאוד, מחולקים בין 18.8% שראו בכך שלילי במידה מסוימת, ו-35.6% שטוענים כי היא שלילית מאוד.

ומנגד, 16.5% הביעו נקודת מבט חיובית במדרגות שונות, בעוד ש-29.1% אימצו עמדה נייטרלית. גודלה של הקבוצה הנייטרלית מצביע על שטח לא מוסכם שעשוי להשפיע על שינוי התנאים והמדיניות.

בנוסף, 52.8% סבורים כי רוב הישראלים אינם מעוניינים לחיות בשלום עם הפלסטינים, ו-20.1% סבורים שהרצון הזה מוגבל. הדבר מצביע על כך ש-72.9% מהציבור יש ספקות, במידת שונות, בנוגע לרצון הישראלי המוחלט להשגת שלום.

מאידך, 22.6% טוענים כי הרצון הזה קיים במידה רבה או במידה מסוימת, בעוד ש-4.5% לא קיבלו עמדה.

המרואיינים לא רואים את הקהילה הפלסטינית באור חיובי לגמרי. 42.1% סבורים כי רוב הפלסטינים אינם רוצים לחיות בשלום עם הישראלים, ו-14.6% סבורים שהרצון הזה מוגבל.

ומנגד, 41.1% רואים כי הרצון לחיות בשלום קיים במידה רבה או במידה מסוימת, בעוד ש-2.3% לא קיבלו עמדה.

תוצאות אלו לא בהכרח מודדות את העמדה האישית של כל מרואיין כלפי שלום, אלא מודדות את תפיסתו לגבי כיוון הקהילה. עם זאת, התוצאות מצביעות על כך שחוסר האמון אינו מנותב עוד רק כלפי הצד השני, אלא הוא משפיע גם על הערכת יכולת שני הצדדים לצאת מהסכסוך.

חוסר התקשורת: גורם חשוב אך לא תחליף לפתרון פוליטי

69.6% סבורים כי חוסר התקשורת הישירה מגביר מאוד או במידה מסוימת את חוסר ההבנה בין שני הצדדים, בעוד ש-12.9% סבורים כי הוא מגביר את חוסר ההבנה במידה מועטה.

ומנגד, 15.9% טוענים כי חוסר התקשורת אינו מגביר את חוסר ההבנה, בעוד ש-1.6% לא קיבלו עמדה.

עם זאת, רק 4.2% בחרו בחוסר התקשורת כגורם האחראי בעדיפות על חוסר האמון.

ההשוואה בין שני התוצאות מצביעה על כך שהתקשורת חיונית כדי להפחית סטריאוטיפים, לתקן מידע שגוי, ולפתוח מרחב להכרה באנושיותו של הצד השני, אך היא לא יכולה להתמודד לבד עם הכיבוש, האלימות והמחסור בזכויות.

כדי שהתקשורת תהיה יותר יעילה, עליה להתנהל בהקשר המציע אופק פוליטי וביטחוני הוגן, ולא תחליף לפתרון שורש הסכסוך.

מה יכול לשוב ולבנות את האמון?

שואלים מדדי הגורמים המסוגלים לבנות את האמון, סיום האלימות מכל הצדדים נמצא בראש הטבלה (40.8%), ולאחריו הגעה להסכם פוליטי (29.5%), שיפור התנאים הכלכליים (13.3%), והגברת התקשורת בין הקהילות (7.4%).

כמו כן, 5.5% בחרו בכל הגורמים יחד, בעוד שהאחוז הנותר פונה לתשובות אחרות או מרובות.

תעדיפויות אלו מצביעות על סדר ברור: קודם כל יש להפחית פחד ואלימות, ואז למצוא בסיס פוליטי הוגן, ולאחר מכן להרחיב את האינטרסים הכלכליים וערוצי התקשורת.

70.6% בחרו להפסיק את ההתנחלויות במסגרת הצעדים שיכולים לשפר את המצב ולחזק את הסיכוי לשלום ויציבות, מה שמראה שבניית האמון קשורה עצמה גם לבלימת השינויים בשטח שמערערים את האפשרות של פתרון פוליטי.

ביטחון, כבוד וחירות: שלום שאינו מתבסס על זכויות מקוצעות

80.6% הסכימו כי אין ניתן להשיג שלום קבוע ללא הבטחת ביטחון, כבוד וחירות עבור הפלסטינים והישראלים כאחד, כאשר מתוכה 48.2% הסכימו בהחלט ו-32.4% הסכימו.

בעוד ש-17.8% לא הסכימו, ולא קיבלו 1.6% עמדה.

התוצאה מגלה כי שלום מובן פלסטינית אינו יכול להתקיים נוכח ביטחונו של צד אחד על חשבון ההזכויות של הצד השני. בתוך כך, השלום, בתודעה הציבורית, קשור בין הביטחון לחיים נורמליים, חופש פעולה וכבוד.

המשמעות המהותית כאן היא כי זכויות ויציבות צריכים להתקדם יחד, ולא שיתממש אחד מהם על חשבון האחר.

הגורמים הנדרשים לשלום בר קיימא

כשנשאלו המשתתפים לגבי הגורם החשוב ביותר להשגת שלום בר קיימא, 53.1% בחרו את כל הגורמים יחד, שהם: סיום הכיבוש, השגת ביטחון לשני הצדדים, התפתחות כלכלית, בניית אמון הדדי, והכרה הדדית בזכויות הלאומיות.

סיום הכיבוש הגיע כגורם שני במדרגה ברורה (26.9%), ולאחר מכן השגת הביטחון עבור שני הצדדים (7.8%), והכרה הדדית בזכויות הלאומיות (5.8%), ובניית אמון הדדי (3.6%), והתפתחות כלכלית (2.3%), בעוד ש-0.6% לא קיבלו עמדה.

תוצאה זו מהווה מודעות כי שלום בר קיימא אינו נוגע למעשה בודד. הוא זקוק לבסיס פוליטי הממוקד בניהול הכיבוש והזכויות הלאומיות, להסכמות ביטחוניות הדדיות, לכלכלה בת קיימא, ומסלול חברתי הפועל להתמודד עם ההשפעות של פחד ועוינות מצטברים.

קיום משותף אפשרי איננו קיום ללא צדק

68.9%, כלומר כ-69.0%, הסכימו שהאפשרות לקיום המשותף בין הפלסטינים לישראלים בעתיד קיימת אם מתקיים צדק ושוויון זכויות, כאשר 29.8% הסכימו בהחלט ו-39.2% הסכימו.

ומנגד, 29.1% לא הסכימו במידת שונות, בעוד ש-1.9% לא קיבלו עמדה.

בנוסף, 26.9% סבורים כי היחסים הטבעיים בין שני העמים עשויים להשתפר באופן חד משמעי אם יושג הסכם פוליטי הוגן המבטיח את הזכויות הפלסטיניות, ואילו 19.4% סבורים שזה עשוי להשתפר במידה מסוימת, והקדישו 31.4% שיפור ייתכן.

בכך, היקף התוצאות החיוביות או האפשרות המותנת עומד על 77.7%, לעומת 21.0% ששוללים שיפור ו-1.3% שלא קיבלו עמדה.

כאן מתבהרת ההודעה המרכזית: שליליות כלפי המצב הנוכחי איננה שווה לדחייה נצחית לקיום המשותף, אלא משקפת תפקיד המנוגד כלפי קיום מגושם המתרחש בעקבות הכיבוש או השונות בזכויות.

כאשר מוצע הסכם הוגן, משפר את המצב ומבטיח את הזכויות, נותרת מרחב רחב לאפשרות לשיפור היחסים במשך הזמן.

מה ההבטחה הכי טובה לשלום ארוך טווח?

44.3% בחרו במתן סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית כהבטחה הטובה ביותר לשלום ארוך הטווח.

כמו כן, 32.7% בחרו בכל ההבטחות יחד, הכוללות סיום הכיבוש, הסדרים ביטחוניים הדדיים, התפתחות כלכלית משותפת, בניית אמון ותקשורת.

ומנגד, 8.1% בחרו בהתפתחות כלכלית משותפת, 7.1% בהסדרים ביטחוניים הדדיים, ו-6.5% בבניית אמון ותקשורת, بينما לא קיבלה 1.3% עמדה.

התוצאה מחיבה סדרה ברורה לפתרון הפוליטי המתקשר עם סיום הכיבוש והקמת המדינה הפלסטינית, אך היא לא מצמצמת את השלום רק לעסקה זו.

כך, הבחירה של כשליש מהמדגם בהבטחות כולן משקפת את המודעות לכך שהמדינה והסמכות זקוקות גם לביטחון, לכלכלה בת קיימא וליחסים חברתיים שיסייעו לקבע את השלום, ולא רק לחתימתו.

ההסכם הפוליטי הוא התחלה למסלול שלום ולא סופו

80.9% מסכימים כי שלום אמיתי לא מתקבל רק דרך ההסכמות הפוליטיות, אלא גם באמצעות בניית אמון וכבוד הדדי בין העמים הפלסטיני והישראלי.

הסכמה זו מחולקת בין 36.6% שהסכימו בהחלט ו-44.3% שהסכימו, כנגד 17.2% שלא הסכימו במדרגות שונות, בעוד ש-1.9% לא קיבלו עמדה.

לא ניתן להמעיט את חשיבות ההסכם הפוליטי, אלא לשים אותו בתחילת השלב של בניית השלום. ההסכם יכול לשנות את הכללים, המוסדות והקשרים המשפטיים, אך כדי להמיר אותו לשלום ממשי יש צורך בתחושת הציבור כי זכויותיהם, ביטחונם וכבודם נשמרים, ושחייהם היומיומיים השתנו.

כמו כן, צריך שהשלום יעבור דרך מוסדות וערוצי תקשורת שיסייעו לטפל במחלוקות, ולמנוע שהן יהפכו מחדש לגלי אלימות.

סיכום

הסקר הזה מחזק תמונה מורכבת של דעות הציבור הפלסטיני; הוא מגלה על משבר עמוק של אמון, הערכה שלילית למציאות הפוליטית הנוכחית, וספקות רחבים לגבי קיום רצון ישראלי מספיק להשגת שלום. אך מעבר לכך, הוא מגלה כי דלת הקיום המשותף והשלום לא נסגרה לגמרי.

מתוצאות אלו מתבלטים שלוש מסקנות עיקריות:

מסקנה ראשונה: משבר האמון איננו משמעו דחיה פלסטינית מתמשכת של השלום.

העמדות השליליות קשורות בהמשכיות הכיבוש, האלימות, ההתפשטות ההתנחלתית וחוסר אופק מדיני. הפלסטינים רואים שינוי בעמדותיהם רק כאשר קיים שינוי ממשי במציאות ולא רק דרך דיבורים פוליטיים.

מסקנה שנייה: הקיום המשותף האפשרי הוא קיום הנשען על צדק ושוויון זכויות.

כ-70% תומכים באפשרות של קיום משותף בעתיד אם הצדק יושג, בעוד שיותר מ-80% רואים שלום נמשך כנדרש הבטחה את הביטחון, הכבוד והחירות לשני הצדדים.
מסקנה שלישית: ההסכם הפוליטי הוא דרוש, אבל לא מספק בפני עצמו.

השלום בר קיימא מתחיל בסיום הכיבוש, הכרת זכויות והקמת מדינה פלסטינית, אך הוא זקוק גם להפסקת האלימות ולהתפשטות ההתנחלויות, לסדרי ביטחון הדדיים, להתפתחות כלכלית ולבניית אמון וכבוד הדדי.

ההודעה המרכזית שמגלה התוצאות היא שהפלסטינים לא מפקפקים בשלום במובן העקרוני, אך הם מסרבים לשלום שאינו משנה את המציאות, או לקיום משותף שנסמך על הכיבוש או חוסר שוויון.

השלום לא ניתן להשגה באמצעות חתימת הסכמים, אלא דורש התמודדות עם הסיבות השורשיות של הסכסוך, ושינוי ממשי בחיי האנשים, ובניית סביבה פוליטית, כלכלית וחברתית המאפשרת לאמון לגדול עם הזמן.

על מחבר המאמר
ד. נביל קוקאלי, מייסד וראש המרכז הפלסטיני לסקרים (PCPO), וחוקר המתמחה בסקרים ובמתודולוגיות מחקר. יש לו יותר משלושים שנות ניסיון במחקרים חברתיים, פוליטיים וכלכליים, והוא היה אחראי על כמה מחקרים לאומיים ובינלאומיים בפלסטין ובמזרח התיכון.