אל מי שזה לא אכפת לו

מחבר: יונס אלעמורי

לא נדרש ממך להבין, ולא להרגיש, ולא אפילו להפסיק רגע ולשאול איך עובר היום במקום הזה שכבר לא דומה לשום דבר אלא לעצמו כשהוא מתעייף. מספיק שתדע, או לא תדע, שיש שם עם שמתחיל את בוקרו בחיפוש אחרי מה שאיבד אתמול, לא על מה שהוא חולם עליו מחר. עם שלא מתכנן יותר את העתיד, אלא מנסה רק לשרוד את פרטי יום יומו, כאילו החיים הפכו ממיזם חיים למאבק שעות... 

בארץ הזאת ששומרת האבנים את שמות בעליה יותר מאשר השמות שקר המפות, המשברים לא הפכו לאירועים יוצאי דופן, אלא למערכת חיים. לא שואלים יותר מתי יסתיים המשבר, אלא איזה משבר יקדים את השני. משבר השכר, משבר הדלק, משבר המים, משבר התנועה, משבר הבנקים, משבר הדרך, משבר ההמתנה... עד שנראה שהאדם מרגיש שחייו הם סדרה ארוכה של תורם, הוא עומד באחד מהם כדי לצאת לשני. כמו שנדרש מהעם הזה ללמוד איך לחיות בתוך המשבר, לא איך לצאת ממנו, ושיתמחה באמנות ההמתנה, לא באמנות החיים... 

השכר כאן כבר לא זכות שמקבלים בסוף החודש, אלא מועד זעיר שמזכיר את ההבטחות הישנות, מגיע חסר אם מגיע, ומתעכב עד שיאבד את משמעותו אם יתעכב... והאנשים שהתרגלו לבנות את חייהם על מה שהם מרוויחים, בונים אותם על מה שהם לוקחים, ועל מה שהם דוחים, ועל מה שהם מתנצלים על תשלומו. האב לא מתבייש יותר מהמעט שיש בכיסו, אלא מתבייש מהכמות הרבה של התנצלויות שהוא מציע לילדיו, וממספר הפעמים שהוא אומר (לא היום)... ומנגד, הנאומים הרשמיים נמשכים לדבר על עמידות ויציבות, כאילו העמידות יכולה לשלם חשבונית, וכאילו היציבות יכולה להאכיל ילד, וכאילו האזרח תמיד נדרש לשאת בתוצאות ניהול שהוא לא מרגיש שמדובר בו שום דבר מהעומס הזה...

ובדלק, הפך מחומר שמניע רכבים למבחן יומי של סבלנות. מסע קצר זקוק לחשבונות ארוכים, ותור קטן מספיק לבזבז שעות מחיינו. לא השאלה ״מה המחיר של הליטר״, אלא ״האם בכלל יש ליטר״. אפילו המכונית שעומדת מול הבית לא הפכה לאמצעי תנועה, אלא לעד שקט על זמן שבו הגעה לעבודה, או לאוניברסיטה, או לבית החולים, היא הרפתקה שאף אחד לא יודע איך היא מסתיימת. וכאשר מתעורר משבר חדש, אומרים לאנשים שהנסיבות קשות, שהשלב אינו רגיל, שהפתרון מתקרב, ואז עוברות הימים והשנים ולא מגיע הפתרון, כאילו ההוציא הפך להיות הכלל, כאילו המשבר הפך לחלק מממשלת הארץ... 

והמים... זה שהיה פעם הזכות הפשוטה ביותר לחיים, הפך לאורח כבד שמגיע מתי שהוא רוצה ונעדר מתי שהוא רוצה. אנשים מתמודדים איתו כמו שהם מתמודדים עם העונות הנדירות, הם מאחסנים אותו, שומרים עליו, ומחשבים את צריכתו כמו שעושה העני האחרון בכיסו. לא משום שהשמים חסרים, אלא משום שהכל כאן יכול להפוך למשבר, אפילו מה שהכין אלוהים להיות זמין לכולם. עם כל משבר חדש, עולות אותן תירוצים, והאותן מילים חוזרות, וההבטחות חוזרות, בעוד האזרח לא רואה בחייו היומיות אלא את אותה תוצאה... שום דבר לא משתנה.

ובעולם שתומך על זיתיו במשך אלפי שנים, שוב הדרכים לא מובילות לערים כפי שהיו. הדרך עצמה הפכה למבחן. מחסום כאן, ושער שם, והסתר במקום שלישי, וסגירה פתאומית ברביעי, עד שהמרחקים נמדדים לפי מספר המכשולים ולא לפי מספר הקילומטרים. ייתכן שהאדם זקוק לשעה כדי להגיע לעבודתו, וייתכן שזקוק לחמש שעות, וייתכן שיחזור מהיכן שבא מבלי להגיע בכלל. שום דבר לא בטוח מלבד שהדרך לא נשארה דרך. ובין כל זה, האזרח עומד חסר אונים בפני מציאות שאין לו את היכולת לשנות, בעוד ההנהגה הרשמית עומדת חסרת אונים לספק תשובה משכנעת, או אולי שאינה רוצה להתמודד עם שורש הבעיה, מסתפקת בניהול המשבר במקום לסיים אותו, ובפרסום הצהרות במקום לייצר פתרונות.

ובעיר שבה מתנפלים הקולות על פעמוני הכנסיות, הגעתך אליה דומה לביקור בחלום רחוק. ובחוף שהוקף זמן רב, הים קרוב יותר לחלון סגור מאשר למקום חופשי. בין הגבעות המופיעות צפונה ודרומה, מתרחשת אותה סיפור, פנים עייפות, חנויות ריקות, א agricultores ממתינים להגיע לאדמתם, ותלמידים שאינם יודעים אם האוניברסיטאות שלהם יקבלו אותם בבוקר, וחולים מפחדים שהדרך תכה אותם לפני המחלה. בכל פעם ששואלים אנשים על הפתרון, הם מוצאים עצמם מול תשובות נדחות, ומשברים מצטברים, ומציאות שמתנהגת כאילו כולם התרגלו אליה חוץ מהאזרח שחי איתה כל יום... 

ואז הגיע סיפור הבנקים, כאילו לאנשים היה צורך בעוד כאב. הפקיד עומד מול חלון הבנק עם שכר שלא יכול לממש בו את מה שצריך. הכספות מתמלאות בניירות מזומנים שאינם מוצאים את דרכם הטבעית, בעוד הבעלים יוצאים עם דאגה גדולה יותר משהם נכנסו. הכסף קיים, אבל הוא לא ממלא את תפקידו, והאנשים קיימים, אבל הם חסרי אונים ביכולת לפעול במה שיש להם. פרדוקס שלא מבין האזרח הפשוט, ולא רוצה להבין אותו, משום שהוא יודע רק שהוא חוב, ושחובות אלה אינם ממתינים להסברים כלכליים. ובסופו של דבר, מבקשים ממנו להבין, להמתין, לסמוך, בעוד לא מוצא את מי שיבין את הצרכים שלו, ולא מי שיחכה איתו, ולא מי שייתן לו סיבה אחת משכנעת לכל החולשה הזאת...

ובשווקים, הפנים השתנו. המוכר לא קורא כמו שהיה, והקונה לא שואל הרבה. כולם יודעים שהכוח הקנייה מתמוטט, שהפעולה המסחרית מתחרפנת, שהברכה שדיברו עליה אנשים זקוקה למישהו לחפש אחריה. חנויות רבות פותחות את דלתותיהן כל בוקר ומדברות מראש יודעות שיום זה יהיה כבד, אבל הן פותחות בתקווה שאלוהים ישנה את מה שלא מצליחים בני האדם לשנות. אולם המיועדים לשנות את המציאות, לעיתים קרובות נראים כאילו הם לא רואים אלא את המספרים והדוחות, לא רואים את הפנים של בעלי החנויות הללו, ושלא שומעים את קול העובד שלא יודע איך יחזור הביתה בסוף היום... 

האנשים כאן לא התרגלו לעולם, אבל הם התרגלו למינימום של ביטחון. והיום אפילו זה המינימום מתרכז. אב המשפחה מחשב את ההוצאות שלו עשרות פעמים, והאם דוחה את רכישת מה שהבית זקוק לו, והצעיר דוחה את פרויקט החתונה שלו, והסטודנט דוחה את חלומו, והסוחר דוחה את החוב שלו, והפקיד דוחה את חובותיו, כאילו שהחברה כולה חיה על מדיניות ההמתנה, לא כי היא רוצה, אלא כי היא לא מחזיקה עוד אפשרויות אחרות. ואפילו החלומות הפכו להיות נדחים, והארץ עצמה הפכה לשאלה נדחית עבור רבים, משום שהאדם שלא יכול להבטיח את יומו, איך יכול לתכנן ליום המחר... 

והאחרון מכל זאת, שהמראה העצום הזה של העייפות נתקל בשקט קר. הנתונים לא מאכילים רעב, וההצהרות לא ממלאות את תא הדלק של כלי רכב, והנאומים לא ממלאים מים בצנרת, לא פותחים דרך סגורה, לא מחזירים שכר חסר, ולא מעניקים לאנשים את ההרגשה שמישהו משתף אותם בעומס הזה. לעיתים המראה נראה כאילו מי שהיה אמור להיות קרוב לאנשים, הוא רחוק מהפרטים שלהם. האזרח מדבר על מחיר הלחם, בעוד האחראי מדבר על הכותרות הגדולות. הראשון רץ מאחורי פיסת היום שלו, בעוד השני רץ אחר תמונה חדשה, או פגישה חדשה, או הצהרה חדשה. והבעיה כבר לא טמונה רק בوجود המשבר, אלא בכך שההנהגה הרשמית נראית כאילו היא קיבלה את הרעיון של ניהולה ללא סוף, במקום לחפש פתרונות שושטים.

ואז יש משבר הגשר, אותו גשר שנהפך לא רק למעבר שמקשר בין שני צדדים, אלא לסמל למצב שלם של חרדה והמתנה והשפלה. אזרח רוצה לעזוב את מדינתו מוצא את עצמו במסע שאינו יודע מתי הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים, ומטייל נושא את זכויותיו לשוב אבל איננו יודע אם הדרך תחזיר אותו לביתו או תחזיר אותו לתור חדש. שעות ארוכות של המתנה, הליכים מעייפים, סגירות ושינויים פתאומיים, ואזרח מרגיש שיציאתו ממדינתו הפכה להרפתקה, וכי חזרתו אליה הפכה לחלום תלוי. בכל חזרה על הסבל, חוזרת השיחה על ההסדרים, על התיאום, על הנסיבות, ואז יושב הגשר כעד חסר אונים עוד אי, או שאין רצו אמיתי למצוא פתרון קבוע שיסיים את הטרגדיה היומית...

וכאן הופכת פרדוקס האדמה לכואבת יותר. איך אפשר לדרוש מאדם להישאר במולדתו, בעוד החיים בה כל יום מקשים, ואז מתפלאים כאשר הוא מחפש הזדמנות מעבר לגבולות... ? איך אפשר לבקש מהצעיר לא לעזוב, בעוד שאינך מעניק לו עבודה, ולא ביטחון כלכלי, ולא תקווה ברורה לעתיד? ואיך אפשר לבקש ממנו לחזור אם יצא, בעוד שהדרך חזרה עצמה הופכת לייסור ארוך? המולדת לא היא רק גבולות על המפה, לא שיר באירוע רשמי, לא נאום ממתקן. המולדת היא להרגיש שיש לאדם מקום בו, ושהכבוד שלו שמור, ושהעתיד שלו אפשרי, ושחזרתו אליו לא תהיה מסלול ייסורים. ובכל אופן, אזרח שמפנה את עזיבתו, אז יש לשאול מדוע הם יצאו מהבית... אולי הכי כואב בארץ הזו אינו המשברים עצמם, אלא ההתרגלות אליהם. שהחסרת מים הפכה לידיעה רגילה, ועיכוב השכר הפך לדבר צפוי, וסגירת הדרכים חלק מהממלכה היומית, וההמתנה מול הבנק הפכה להרגל, שהשאלה על זמינות הדלק הפכה לשיחה בוקר רחבה, ושמשבר הגשר הפך לסיפור שחוזר ואינו מעורר אלא עייפות. וכאשר המשברים חוזרים באופן הזה, שיש לאזרח לחקור... האם כל זה הוא חוסר אמיתי, או שיש מי שהתרגל לנהל את המשברים יותר מלהתעסק בפתרונם...? האם כל המשברים הללו הם גורל שאין לשנותו, או שחלקם נבנה ומוקצן ומשאיר פתוח כי הישארות המשבר משרתת את האינטרסים של אלה שלא רוצים שיסתיימו? כשאנשים מתרגלים לכאב, זה לא תמיד סימן של כוח, אלא זה עשוי להוות איתות שהכאב נמשך יותר מדי, שהאדם שיש לו את ההחלטה לא מרגיש את הכאב של מי שממתין לפתרון... 

ולכן מה שנאמר על המשברים המונעים, או על המשברים שמתמוגלים או נמסרים למשימה הקיימת ללא פתרון, כבר לא מקובל אצל הרבה אנשים כעוד שיחה רחבה. האזרח רואה משברים מתחילים בפתאומיות, ומתרחבים לאורך, ואז מסתיימים מבלי לדעת מדוע בדיוק התחילו, ורואה בעיות שניתן לפתור בהחלטות ברורות אולם נשארות תלויות, ורואה קבצים נפתחים ואחר כך נסגרים, והבטחות מוכרזות ואחר כך נשכחות, כאילו שאי הוודאות עצמה הפכה לחלק מדרך השלטון. והאזרח לא מבקש מההנהגה שלו שתכלול את השדר המאגי, אלא מבקש ממנה לפחות להיות גלויה, ולהגיד לו מה הבעיה, מי אחראי עליה, ומה התוכנית לצאת מכן, במקום שהאדם יחיד ישא בתשלום בזמן שהאחרים מפיצים את האחריות באוויר.

ובעיקר, המדינה הזו מתעוררת כל בוקר. האופה פותח את תנורו, החקלאי הולך לאדמתו בכל פעם שהוא יכול, והאם לוקחת את הילד שלה לבית הספר, והצעיר שותל עץ חדש כשהוא יודע שמישהו עשוי לעקור אותו, והזקן מחייך לשכנו למרות הכל. לא משום שהחיים קלים, אלא משום שעמי הארץ הזאת לא למדו אף פעם להיכנע. הם יודעים שהכבוד אינו סיסמה, אלא דרך חיים, שהעמידה אינה נאום שנשמע, אלא פעולה יומית המבוצעת בחזית כל העומס הזה. אולם העמידה הזו שמתגאה בה כולם לא צריכה להפוך לתירוץ להצדקת הכישלון, ולא צריך להיות שזה סבלם של האנשים יהיה צעיף לחסרונם של הממשלים, שהעם העומד אינו פטור מהאחראים על אחריותם, אלא עושה את האחריות רבה יותר... אבל גם הסובלים מתעייפים. וזה האמת שהרבה נאמנים לזכר. שהסבל אינו מקור שאינו נגמר, והסבל איננו עושות אינסופיות, והאדם, עד כמה שהוא מעוגן באדמתו, זקוק למה שמרגיש שיביאו לראות אותו, שיבינו אותו, ושיסבול את חלק מהעומס הזה יחד איתו. ובכך, הוא לא ישאיר לבד, להתמודד עם כל המשברים הללו יחד, ואז מבקשים ממנו להמחא כף, ולברך, ולחייך, שזהו משא שאינן יכולים לעמוד בו אומות לפני פרטים. ולא הוגן לבקש מהאזרח תמיד להיות סבלן, בעוד שאיננו מבקשים מהאחראי להיות נמרץ, ולא מקובל לבקש מהאנשים להקריב, בעוד שהפתרונות האמיתיים נשארים נדחים, וההחלטות הכלליות חסרות, והמשברים חוזרים בכל פעם בפני חדש... 

אל מי שאין אכפת לו... יתכן שהמילים הללו נראות בסך הכל כאותיות נוספות שמצטרפות לארכיון ארוך של תלונות, אבל למעשה, אלו אינן תלונות. זו ניסיון אחרון להזכיר לעולם, ולזכור את בעלי ההחלטות לפני כל האחרים, כי המולדות לא מתמוטטות רק מתחת לעוצמת המלחמות, אלא גם עשויות להיגע מהפרטים הקטנים שחוזרים כל יום. זה עשוי שהשכר לא יגיע, והדרך לא תיפתח, והמים לא יזרמו, והדלק לא יופיע, והבנק לא מצליח למלא את תפקידו, וגשר הופך לשער של חרדה והמתנה, ואחראים שמצטינים בצפיה ממקור לאדמה עם התמקדות, והנהגה רשמית שמספיקה לשהות במשבר במקום להכות את שורשיו. כי מדינה שאינה יכולה לפתור את המשבר הקטנים שלה, או שאינה שואפת לפתור אותם, תמצא את עצמה יום אחד מול משבר גדול יותר מהיכולת שלה בניהול, אז אין תקיפות, ולא יהיה מספיק לומר לאנשים להמתין עוד....  אנשים כאן אינם מבקשים ניסים, ואין הם מצפים לגן-עדן על הארץ. כל מה שהם רוצים זה לחיות חיים רגילים, שהאב ילך לעבודתו מבלי לחשוש מהדרך, ושיחזור בסוף החודש כשהוא יודע שהפרי של יגיעו שלם, ושאימא תפתח את ברז המים מבלי לחשוש מהפסקת המים, ושצעיר יתמלא את רכבתו מבלי לעמוד שעות בתור, ושאזרח ייכנס לבנק שלו וימצא את כספו כאמצעי לחיים ולא כמספר טבול, ושיוכל האדם לעזוב את מולדתו אם נדרש, מבלי שהמסע יהפוך להשפלה, ושיחזור אליו מבלי לחוש כי מולדתו הפכה לשער סגור מולו, ושהאנשים ירגישו שאלה שמובילים את התמונה חיים יחד עם אותם הדאגות, לא בעולם אחר. הם רוצים רק הנהגה שמבינה שהשלטון אינו פריבילגיה, ולא חובה, לא אטרקציה ולא תפקיד, ושהעם אינו מספר בסטטיסטיקות, שהסבל שכבר תמשך לא מהווה שיק פתוח לנצח. הם רוצים מהנהגתם להכיר שיש חוסר כשיש באמת, ולזהות כשאין רצון מידי בפתרון, ולהפסיק את התגלגלות המשברים ולהעביר את זה משנה לשנה, ולהתחיל לבסוף מעובד את השורשים ולא להסתפק בקווי הנס. כי המולדת לא צריכה מישהו שיגיד לאנשים כל בוקר שהמשבר תחת שליטה, אלא מישהו שיסיים את המשבר באמת, ולא שצריך לבקש מהאנשים למשך רק, אלא מישהו שהעמידה תהיה פחות הכרחית, והחיים יהיו יותר אנושיים, והעתיד יהיה יותר מכובד.