כאשר המדדים נכשלו לספר על הכלכלה הפלסטינית

מחבר: לַמָּא עוּואד

ישנם נתונים שמסייעים להבנת המציאות, ואחרים עשויים להיראות מדויקים סטטיסטית, אבל הם עלולים להפוך למטעה אם נקראים מחוץ להקשר שלהם. בכלכלה, הממוצע החשבוני עשוי להיות אחד מהמדדים המטעים ביותר את הקורא אם הוא מנותק מההקשר שלו. וזה בדיוק מה שמגלה האינפוגרפיקה שפרסם המרכז הערבי למחקר וללימוד מדיניות, המבוססת על נתונים מפלטפורמת Trading Economics לחודש אפריל 2026 בנושא שיעורי האינפלציה באזור. בעוד שהמספר הפלסטיני נראה קרוב לרמות האינפלציה באחר מספר כלכלות ערביות, האמת טמונה בעצם ההערה הקטנה שמתחת לגרף, שעשויה לעבור במהירות על הקורא: 

"שיעור האינפלציה בישראל משקף את הירידה במחירים בעזה בשיעור של 42.84% לעומת עלייתם בשWest Bank בשיעור של 3.64%" ובמשפט הקצר הזה מסתתרת סיפור של שתי כלכלות ולא כלכלה אחת, ושתי שוקות ולא שוק אחת, ומציאות סותרת שמאחדת אותן מספר אחד. 

הממוצע הארצי של האינפלציה הוא מדד מצטבר, המשסע באורח עקיף כי רכיבי הכלכלה זזים בכיוון אחד, או לפחות כפופים לנסיבות דומות. אך המצב הפלסטיני שובר הנחה זו; המדד משלב בין שתי כלכלות שאחת מהן נתונה לזעזוע שונה מהותית וסיבותיה ותוצאותיה, דבר שמפסיד את הממוצע החשבוני פחות מסוגל לייצג את המציאות הכלכלית בפועל. כי איך יכול מדד לאומי אחד לתאר כלכלה בה חלק מהאוכלוסייה חי במלחמה הרסנית שהביאה לקריסת השווקים, בעוד שחלק אחר מתמודד עם עלייה מתמשכת בהוצאות החיים בעקבות הגבלות וסגירות וחוקרים אחרים? כאן השאלה האמיתית אינה מהו שיעור האינפלציה? אלא מה פירוש האינפלציה במצב הפלסטיני?

הנתונים מגלים כי פלסטין מהווה מקרה יוצא דופן בין מדינות האזור, לא רק בשל שיעור האינפלציה עצמו, אלא בשל טבע הגורמים שמהם ניתן להפיק את המדד הזה. ברוב הכלכלות הערביות משקפת האינפלציה שינוי במדיניות המוניטרית, או מחירי אנרגיה, או מחירי מזון עולמיים, או רמות ביקוש מקומיות, גורמים שיכולים להיות מושפעים בחלקם על ידי ממשלות ובנקים מרכזיים באמצעות כלי מדיניות כלכלית. לעומת זאת, בפלסטין, האינפלציה הפכה לתגובה ישירה למציאות הגיאופוליטית, כך שבעוד שהשינויים הכלכליים הם הגורמים המובנים הקובעים את תנועת המחירים, המלחמה, הכיבוש, הסגירות, והפרעות בשרשראות האספקה, וכיד האי נండ్రון לטוח דהזן, הם גורמים שיש להם השפעה רבה יותר מאשר הכלים הכלכליים המסורתיים.

ובכך, הספציפיות של המצב הפלסטיני הולכת וגדלה משום שעם הכלכלה כבר פונקציה בסביבה סובלת ממגבלות ריבוניות על חצרים ומקורות, מה שמצמצם את טווח ההתערבות לתיקון יתרות המחירים לעומת מה שמוכר במדינות אחרות. כאשר תנועת המוצרים כבולה בהגבלות חיצוניות, שום עימות בטחוני או פוליטי עשוי להפוך במהרה למשבר באספקה, המשתקף ישירות ברמות המחירים ועלויות הייצור.

ומכאן, שהירידה במחירים בעזה לא צריכה להיות מפורשת כמדד לשיפור כלכלי או עלייה ברווחת האוכלוסייה, אלא היא תוצאה של קריסת הפעילות הכלכלית, ירידת הכוח הקנייה, והשמדת חלקים נרחבים מהשווקים, иהתמוטטות הסחר. הכלכלות אשר מגיעות לשניאות קשות הרבה פעמים עוסקות ביורדת המחירים היא בגלל שהביקוש חלף, ולא כתוצאה מהיצף מוצרים או מהשיפור בייצור. ולכן קריאת ירידה זו בלי להדגיש את ההקשר האנושי וכלכלי עלולה להוביל למסקנות מטעות. 

וזה גם כי המושג של מחיר עצמו מאבד חלק מהמשמעות שלו בתנאי מלחמות ממושכות; זמינות המוצר, אפשרות הגישה אליו, ויציבות חניית חלוקת החפצים, הופכים לגורמים לא פחות חשובים מהמחיר המפורש. מחירי חפצים מסוימים עשויים להצטמצם תחת ירידה בביקוש, בעוד שצרכים בסיסיים אחרים נשארים נדירים או קשה להגיע אליהם, דבר שהופך את המדדים המסורתיים לפחות מסוגלים לייצג את רמת הרווחה הכלכלית האמיתית. 

מנגד, העלייה במחירים בשטחי הגדה משקפת מציאות כלכלית שונה, שמבוססת על עלייה בעלויות ההובלה, הפרעה בתנועת המוצרים, החרפת ההגבלות על התנועה, ירידת הייצור המקומי, וההתמעטות בגישה של העובדים למקומות עבודתם, שהם גורמים שהגביה את עלויות המוצרים והשירותים גם באורח שעבר השלב הכלכלי. כך שהגדה חיה את מה שנודע כלכלית כ"אינפלציה צד היצע", כאשר המחירים עולים כתוצאה מעלויות הייצור וההפצה, ולא כתוצאה מעלייה בביקוש.

וזה הסגנון של אינפלציה קשה להכיל בעזרת הכלים המוניטריים המסורתיים, משום שהתנאים שלו אינם תלויים בעליית הביקוש, אלא בעליית עלויות הייצור והפרעה בשרשראות האספקה, דבר אשר מקנה טיפול בסוג זה של אינפלציה קשור במידה רבה להקלה בהגבלות על תנועת אנשים ומוצרים, שיפור ביצוע הסחר, ותמיכה ביכולת של המתקנים להמשיך בפעילות. לא רק ההשפעה של סוג זה של אינפלציה חיובית היא על עליות המחירים, אלא גם מורחבת להשפלה בכוח הקנייה של המשפחות, והגברת הלחץ על המתקנים הקטנים, כאשר כאשר עלויות עולות באופן מתמשך, בעוד שהפעילות הכלכלית מתעכבת, הופכת משמעותית ליכולת של המגזר הפרטי להתרחב או ליצור הזדמנויות עבודה חדשות, דבר שמשתמש בהדרגה על הצמיחה הכלכלית ורמות ההפעלה.

ותזוהי עיקרית זו מציבה תוצאת בעומק יותר, שהמדד הלאומי לאינפלציה כבר לא מספק תיאור של הכלכלה הפלסטינית. המספר המאוחד מסתיר פערים הולכים ומתרקמות בין שתי כלכלות שכל אחת מהן נתקעת בסוג אחר של שנאה; כלכלה בעזה סובלת מכישלון נרחב בייצור ובשווקים, וכלכלה בשטחים נתונה ללחצים אינפלציוניים הנובעים מגורמים ארגוניים ועלויות ההפעלה הגבוהות מהרגיל. בין שתי המציאויות הללו, הממוצע החשבוני הולך ומתרכך לקראת למסור סבלו של האוכלוסייה או להסביר את השינויים הכלכליים המתרחשים.

כמו כן ההסתמכות רק במרוכז הלאומי עשויה להוביל למדיניות ציבורית פחות מדויקת, משום שהכלים המתאימים כדי לטפל בהתקפות כלכליות שונים לעיתים קרובות מאשר הכלים הנדרשים להתמודד עם האינפלציה הנובעת מעודפי הצעתה. הבעיה בעזה קשורה להחזרת הפעילות הכלכלית ולהשיב את יכולת השווקים לפעול, בעוד ששטח הגדה דורש צעדים היעודיים להקלות על עלויות הייצור, לשכתוב את זרימת הסחר ולתמוך בהמשך הפעילויות הכלכליות. ולכן, לאבחן את המשבר בצורה מדוייקת הופך לתנאי בסיסי להבנת תשובות יותר פעילות.

וכאן, השלב הנוכחי דורש להסתכל מחדש על הכלים הקוראים לאמצעים הכלכליים הפלסטיניים. במקום להסתפק בממוצע האינפלציה, הצורך הולך וגדל לנתח את המדדים ברמה הגיאוגרפית, ולחברם במדדי ההכנסות, האבטלה, העני והביטחון המזוני, והמשך השווקים, עד שהם מעבירים את המדיניות הציבורית את המציאות האמיתית המוזמנת במי הבוחר, ולא את הממוצע הסטטיסטי העשוי להיראות יציב בעת שהוא מדיח סוגים של משברים כלכליים שונים לגמרי.

ואולי השיעור החשוב ביותר שמציעה זו היא שהמדדים הכלכליים אינם נחשבים מחוץ להקשר שבו הם מתהווים. הנתונים הם כלים חיוניים כדי להבין את המציאות, אבל הם עשויים להיות מטעה אם לא מפורשים לאור התנאים הפוליטיים, חברתיים ומוסדיים שמהם הם נמנים. ובמקרה הפלסטיני, משמעות המדד לאינפלציה לא גלויה רק בערכה המספרי, אלא ביכולתה להצביע על השינויים העמוקים שעשו את כלכלת העבודה בתקופה האחרונה.

ומעבר לכך, מה שזקוקה השעה הנוכחית הוא לעבור מההסתמכות רק על המדדים הכוללים לבניית לוח מדדים כלכליים מורכבים, המשכבים בין התפתחויות מחירים, הכנסה ריאלית, כוח קנייה של המשפחות, רמות אבטלה, ביטחון מיזון והמשך הפעילות הכלכליות, וכל הפרשנות הגיאוגרפי בין הגדה המערבית לעזה. המדדים האלה יחד יהיו מסוגלים יותר להסביר את המציאות מאשר כל מספר בודד. 

העניין לא טמון בשיעור האינפלציה שבו, אלא בגדל המדד המודד אותו. כאשר הכלכלה נוצרת עם צניחה בעייתית אחת ביחיד ומסבלת בעיית האינפלציה הנובעת מיותר הצעות במספר אחד, הממוצע החשבוני הופך לתיאור לא שלם של המציאות. ומכאן, שמדובר בחידוש הכלים המטרימים של הקריאה של הכלכלה הפלסטינית הפכה צורך עיקרי לעצב מדיניות ציבורית יותר מדויקת, עדיפה ומחוברת למציאות.