סיפור של עם שסירב להאמין לבאר

מחבר: שאדי עיאד

במקום כלשהו רחוק מעיני העולם, נפלה קבוצה של צפרדעים בבאר עמוקה…
באר שלא הייתה מפחידה רק בגובה קירותיה, אלא במה ששתלה בלבבות שאלה קשה:
האם מי שנפל לתחתית יכול לראות את השמים שוב?

הצפרדעים קפצו לעבר האור.
הן אספו את מה שנותר להן מכוח, לחץ על רגליהן הקטנות וניסו לגזור מהבלתי אפשרי דרך.
אבל כל קפיצה הסתיימה בנפילה, וכל ניסיון לקח עמו כאב חדש.

ומעל קצה הבאר, עמדו צפרדעים אחרות שצפו.

לא ירדו לעזור.
לא הושיטו יד.
לא חיפשו דרך לצאת.

הן הסתפקו בצעקות.

"תפסיקו… לא תצליחו."
"הבאר עמוקה יותר מכוחותיכם."
"העניין נגמר."

מילותיהם נפלו על הלבבות לפני שהצפרדעים נפלו לארץ.

ובמהלך הזמן, לא נפילה הייתה האויב הגדול…
אלא הקול שמסביר להם שהנפילה היא גורלם.

רבות מהצפרדעים חדלו לנסות.
לא כי איבדו את היכולת לקפוץ, אלא כי איבדו את האמונה שקפיצה שווה את המאמץ.

מלבד אחת…

היא המשיכה לקפוץ.

היא לא ראתה את עצמה כגיבורה, ולא הייתה לה כוח על, ולא ידעה שהאחרים רואים בה אופטימית.
היא רק נשאה בתוכה דבר קטן ומאד גדול בו בזמן:
אמונה שקטה שהשמיים שהיא רואה מעליה אינם אשליה.

היא נפלה פעם… קמה.
דיממה פעם… ניסתה.
התעייפה פעם… אספה את מה שנותר ממנה.

עד שהגיעה לרגע שאף אחד לא ציפה לו.

היא הגיעה לקצה.

יצאה מהבאר.

וכשהתקרבו אליה ושאלו אותה על סודה, גילו את האמת המדהימה…
היא הייתה חירשת.

היא לא שמעה את קריאות האכזבה, והייתה בטוחה שכל הקולות הצורחים סביבה הם רק קריאות לעידוד לעלות.

וכאן לא הלקח הוא האם להיות חירשים לאמת, אלא לדעת אילו קולות מגיע לנו לשמוע.

כמה דומה הסיפור הזה לפלסטין…

פלסטין שנולדה בלב באר של כאב, לא באר של עפר בלבד.
באר שנחפרה סביבה מלחמות, אכזבות, חלוקות וארכות ההמתנה.

מאות בשנים, יש מי שעומד על אף הבאר הזו ואומר לפלסטיני:
"התעייפת… תפסיק."
"אין עוד דרך."
"חלומות גדולים אין להם מקום בעולם הקשה הזה."

אבל הם לא הבינו דבר אחד…

שעם שנשא את מולדתו בזיכרונו לא נופל בקלות.
ושהאדם שמוריש את הסיפור מהאבות שלו לא יכול לקבור אותו רק כי הדרך הפכה קשה.

פלסטין לא הייתה אף פעם סיפור של עם שלא נפל.
אלא סיפור של עם שנפל הרבה… אבל סירב להפוך את התחתית לכתובת האחרונה שלו.

כמה פעמים חשב העולם שהסיפור נגמר?
כמה פעמים נאמר שהזמן עבר על העניין?
כמה פעמים יצא מישהו להכריז שהדלתות נסגרו?

ובכל פעם, פלסטין הופיעה ממקום שאף אחד לא ציפה לו.

מילד הנושא את שם העיר שעוד לא ראה.
מאמא שמסתירה מפתח לבית ישן.
משורר שהופך את הפצע לשיר.
מאדם רגיל שקם בבוקר לומר: אני עדיין כאן.

כי המולדת איננה רק אדמה שעליה אנו חיים…
המולדת היא רעיון השוכן בנו.

ורעיונות גדולים לא מתים כי הם מתעכבים, ולא נגמרים כי הם מתמודדים עם קירות.

אבל יש עוד לקח בסיפור הצפרדע החירשת…

הרי לא כל הקולות העולים סביבנו זכאים להיכנס לרוחותינו.

יש קולות שאינם רוצים שנראה את האור, כי הם הורגלו לחיות בחשכה.
יש קולות שמרגישים בנוח בהכרזת הכישלון, כי הם לא למדו מה זה לנסות.

כן, אנחנו חייבים לראות את האמת במלואה.
אנחנו חייבים להכיר בשגיאות, לבדוק את הדרך, ולחפש את הטוב.

אבל אין לעם להפוך לשבוי של קול שאומר לו: אל תנסה.

כי אומות לא מתות כשהן מתמודדות עם קירות…
הן מתות כשהן מאמינות שהקירות אינם ניתנים לעבור.

אולי פלסטין זקוקה היום למשהו מהצפרדע החירשת הזו…

לדור שומע את קול העתיד יותר מרעש האכזבה.
ללבבות שמבינים שהדרך הארוכה לא אומרת שהדרך היא בלתי אפשרית.
לרצון שאינו מכחיש את הכאב, אבל מסרב להפוך את הכאב לגורל נצחי.

כי הבאר, כמה שהיא תהיה עמוקה, אינה יכולה למנוע מלהאמין בשמיים.

והלילה, כמה שהוא יימשך, אינו יכול לשכנע את השחר שהוא לא יגיע.

ובסופו של דבר, הצפרדע לא ניצחה כי היא לא נפלה…
אלא כי כל פעם שנפלה, היא זכרה שהמקום שלה לא שם.

וכך היא פלסטין…

יכול להיות שהיא תתעייף, יכולה לדמם, יכולה להתעכב רגע ההגעה, אבל כל עוד היא יודעת שמעליה יש שמיים, וכל עוד יש בתוכה מי שקופץ לעברם, הסיפור לא נכתב סופו עוד.

אולי הניצחון הגדול ביותר של עם המורכב בבאר ההיסטוריה…
זה להישאר מאמין שהוא נוצר להגיע לאור.