רמאללה המוחלשת

מחבר: יונס אלעמורי

כיכר המנרה שבמרכז העיר רמאללה אינה סתם סימן גאוגרפי בעיר, אלא עדות אילמת לזמן ארוך שלא נתן לרמאללה הזדמנות להיות עיר פשוטה... מסביב לארבעת האריות המרכיבים את הכיכר, חיים מתנהלים במהירות, פנים עייפות, בתי קפה שמנסים להיראות רגילים, סוחרים הממתינים למישהו שיקנה, ומכוניות החולפות כמכבידות את הכביש, בעוד ברקע נשמעות חדשות על פלישות, מחסומים, מעצרים ודמים המגיעים מכל הכיוונים. הכיכר, במצב הזה, נראית כאילו נושאת יותר ממה שיש לאבן לשאת...

אך העוול של רמאללה אינו מתחיל מהמנרה, ולא רק מהמצב הנוכחי בלבד. ייתכן שהעוול הכי גדול שלה הוא שהיא כבר לא נראית כפי שהיא... עם הזמן, היא הפכה, להיות עיר פלסטינית עם זיכרונותיה, רוחה ואנשיה, לדימוי פוליטי נושא על שכמיה עול שלב שלם... היא הפכה למעטפת להסכמים שלא הושלמו, וכותרת לשלטון שלא הצליח לקיים את ההבטחה שבגללה הגיע, ובמה לאשליית המדינה, עד שנראה קשה לרבים להבדיל בין העיר לבין השלטון, בין תושביה לבין מה שנאמר בשמה, בין יופי רחובותיה לבין אכזריות המציאות שבה... כך מצאה רמאללה את עצמה מוחלשת פעמיים... פעם אחת כשנשאה מה שמעבר ליכולת של עיר לשאת, ופעם שניה כששמו בגדה בה את האחריות למה שעשו אלה שהשתמשו בשמה, במקומה ובתמונה שלה. העיר אינה השלטון, והאנשים אינם הנתונים, והרחובות אינם ההס Agreements, והקפה אינו עדות לכך שהפלסטינים בסדר.

ברמאללה יש משהו הדומה לעצב שלומד ללבוש בגדים יפים. משהו מעומק עייף המוסק תחת האור, ומאכזבה המוסתרת מאחורי חזיתות, ומשאלות שהולכות ברחובות ולא מוצאות מישהו שיתעורר. העיר נראית מבחוץ כאילו היא בסדר, ואולי הייתה כזו בכמה מהפרטים הקטנים שלה, בבתי הקפה המתרקמים באנשים, ובעצים המתקיימים בפני הבטון, וברחובות המומחים כיצד לקבל את הערב, ובתושביה שעדיין יכולים להמציא רגע חיים בתוך ההריסות הארוכות הללו. אבל מאחורי התמונה הזו יש משהו אחר שהמכונות הקולנוע לא רואות כאשר הן בוחרות בזווית האור, ולא מצלמות כאשר הדרישה היא שהעיר תיראה רגועה, יציבה, מודרנית, כאילו פלסטין מצאה סוף סוף דרך לחיות עם כאבה מבלי לדמם.

ואולי העוול הראשון שהתרחש על רמאללה הוא שהיא כבר לא נראית כמו עיר, אלא כמו שלב פוליטי. היא התכווצה לתמונה, והפכה להיות מעטפת, ודחקה לאור המופע שבו היא לא בחרה להיות גיבורה. ההסכמים העמיסו עליה מעבר ליכולתה, ושיח פוליטי הפיל אותה בלב משוואות שלב שלא הייתה מחויבת לו, ולאחר מכן השאירו אותה לבדה מול מראה שהפוליטיקה עשתה, לא התמונה האמיתית שלה. וכך הפכה רמאללה, העיר שיכלה להיות סתם עיר פלסטינית עם רוחה וזיכרונותיה ואישיותה, לכותרת לשלב שלם, מעטפת לשלטון, ובמה לאשליית המדינה, ומקום שכן כל המאבקים הרבים מחפש את עצמם ולא מצא.

רמאללה קיבלה עוול מהסכמות רבות, ועוול נוסף מההבטחה שהאמרה לפלסטינים כי הדרך למדינה החלה, ואז השאירה אותם באמצע הדרך, לא הם הגיעו למדינה, ולא הצליחו לחזור אל מה שהיה לפני ההבטחה. מאז, נשאה העיר על גבה את העול של שלב מעבר שנמשך זמן רב עד ששכחה שהיא הייתה שלב. הפכתי היה לנשיאותית, והחריג הפך לכלל, והשלטון שהיה אמור להיות גשר לחירות היה ישות עצמאית, עם מוסדותיה, עובדיה, פרוצדורותיה ודבריה, בעוד שהמולדת נותרה במקום אחר, תלויה בין מחסומים, מפות והמתנה...

כאן החלה הסיפור הקשה ביותר... שהמציאות הפכה להיות חלופה למציאות עצמה. די שהעיר תהיה מוארת כדי לומר שהחיים בסדר, ודאי די שתהיה תנועה ברחובות כדי שהכלכלה תאמר שהיא מתקדמת, ודאי די שיהיו מוסדות פועלים כדי לומר שהמדינה מתקרבת, ודאי די שיתקיים דימוי של בירה כדי לשכוח את השאלה על הריבונות. התצוגה הנראית הפכה להיות יותר חשובה מהאמת, והדבר המופיע על המסך הפך לנוכח יותר מזה המתרחש מאחוריו. ועכשיו, הקונספירציה כבר לא הייתה שקר אלא הדרך לסדר את האמת, הדרך לגזום פיאותיה ולמזער את אכזריותה ולהדיח כל מה שעשוי לפגום בתמונה...

רמאללה, במובן הזה, אינה רק עיר בגאוגרפיה, אלא עיר בתמונה. התמונה הופכת להיות מסוכנת יותר מהמציאות כאשר היא הופכת למציאות היחידה אותה מותר להציג. כל מה שאינו מופיע בתמונה הופך להיות נכלל ושוכח... כל כאב רחוק יכול להפוך לחדשות, וכל מצור יכול להתכווץ להצהרה, וכל אדמה שנלקחה יכולה להיכלל בתיק, וכל שהיד יכול להפוך למספר בעדכון, ואז העיר ממשיכה ביום שלה, פותחת את דלתות בתי הקפה שלה, מכוניות חולפות ברחובותיה, והחיים ממשיכים כאילו לא התרחש כלום... אבל הכל התרחש... התרחש כי רמאללה התרחקה מהסביבה שלה מבלי להרגיש. התרחש כי היה לה, בעטיה של מציאות פוליטית ואינטרסים של השלטון ושינויים במצב, מקצב אישי ושפה פרטית, ועולם פוליטי, כלכלי וחברתי שברוב המקרים נראה מנותק מהכאב הפלסטיני המתרחב סביבה... התרחש כי העיר, בעטיה של מיקומה הפוליטי, נראתה כאילו היא אי יציב באמצע ים של הפרעה. ולא היה בכך עוול לעיר. העיר אינה בוחרת את המקום שלה בהיסטוריה, בדיוק כמו שאינה בוחרת להיות בירת שלטון או מעטפת להסכם. מה שקרה הוא שהפוליטיקה הניחה את רמאללה במיקום הזה, ואז החלה להעניש אותה על היותה בו... ולכן רמאללה מוחלשת פעמיים... מוחלשת כאשר היא נכנסה למעמסה על העיר, ומוחלשת כאשר הוטלה עליה האחריות למה שעשו אלה שהשתמשו בשמה, במקומה ובתמונה שלה. העיר אינה השלטון, והאנשים אינם הנתונים, והרחובות אינם ההסכמים, ובתי הקפה אינם ראיה לכך שהפלסטינים בסדר...

אין זה צודק להעניש את היופי בגלל שהוא הופיע בזמן מכוער, ולא לגנות את החיים לאור שהם נלחמו במוות. הבעיה היא לא בכך שממאללה יש יופי. הבעיה היא בכך שמשתמשים ביופיה כדי לשפר מציאות מכוערת. הבעיה היא אינה בכך שרחובותיה מלאים, אלא שהבנייה שלה הופכת להיות ראיה שקרית לכך שהכיבוש הסתיים. והבעיה היא איננה שהאנשים יושבים בבתי קפה, אלא שהעומס שם מהווה עילה לכך שהמצור פסק, ושהאדמה שוחררה, ושהמדינה הוקמה.... הפלסטיני תורש לא צריך להתנצל על רצונו לחיות. זכותם של האנשים לצחוק, לאהוב, לעבוד, לשתות קפה, ולחפש רגע נורמלי בתוך ההרס הזה. ואין זה צודק לדרוש מהם לחיות באבל מתמיד כדי להוכיח את שייכותם לעניינם. אך החיים, באותו זמן, אינם צריכים להפוך לווילון המסתיר את המוות, ולא לתמונה המוצגת לשם שכנוע בעולם שהכל בסדר...

וכאן טמון הניגוד המרגיז שמלווה את רמאללה בתמונתה הנוכחית... עיר שנראית כאילו היא מתקדמת, בעוד שהעניין שבמרכז שלה מתכווץ. עיר המתרחבת במרחב, בעוד שהאופק הפוליטי סביב מתכווץ. עיר שהיא יותר נוכחת בתקשורת, בעוד שהשאלה על המרחק המפריד בינה לבין הכאב הפלסטיני המתרחב סביבה הולכת ומתרקמת. עיר מדברת הרבה על העתיד, בעוד שסביבתה חיה תחת משא נוכחי בלתי נגמר... האם עיר יכולה להיות יציבה באמת כאשר היא מוקפת במדינה לא יציבה? והאם חלק מפלסטין יכול לשרוד בילתו במעל המונח על פלסטין כולה? והאם יכולות הפנים לגדול בזמן שהנשמה מתכווצת? והאם מספיק שהנשק יפה כדי שהעתיד יהיה יפה? אולי לא... זה הפך להיות חיוני אפילו צפוי לחיות עם האלטרנטיבה. לא כי אנשים אוהבים אותו, אלא כי האמת הפכה להיות כבידה עד כי רבים מהם אינם מחזיקים את כוחותיהם להילחם בה בכל יום. כאשר ההרוס נמשך, לומדים אנשים כיצד לחיות לצידו. וכאשר האשליה נמשכת זמן רב, הופך לכולם קשה להודות שהיא אשליה. כך מתעורר הסוג החמור ביותר של ההרוס... ההרוס שאינו מפתיע אותנו, ההרוס שאנחנו רואים אך אינם עוצרים, וההרס שנכנס לחיים היומיים שלנו עד שהוא הופך לחלק מהדיר, כמו כיסא ישן בפינה של החדר, שאיננו אוהבים, אך התרגלנו לראות אותו... אולי בגלל זה רמאללה נראית עצובה למרות כל סימני החיים שבה. כי העיר יודעת, במעמק זיכרונה, שהיא נושאת סיפור שאינו רק שלה. היא יודעת ששמה קשור לשלב פוליטי שלם, ותמונתה הפכה למראה לשלטון שלא הצליח לקיים את ההבטחה שלשמה הגיע. והיא יודעת שמרבית האנשים מסתכלים עליה לעיתים בעין של חוסר אמון, לא משום שהיא יצרה כל דבר, אלא כי היא הפכה להיות מעטפת לכל דבר. ובמרחק הכואב הזה בין העיר לתמונה שלה, נולד הכאב הזה שאי אפשר להסתירו בכל האורות... אך אולי זכותה של רמאללה סוף סוף היא שנשיב לה את її התמונה. שנחזיר אותה למקומה הטבעי... עיר פלסטינית יפה, לא בירה לבלבול. עיר שיש לה את עציה ובתיה וזיכרונה, ויש לה את אנשיה שמעוניינים לחיות מבלי להיות מואשמים בחיים. היא זכותה להיות יפה מבלי להפוך להיות ראיה לכך שהכל בסדר. היא זכותה לצחוק מבלי לשכוח את עזה, ולשתות קפה מבלי לשכוח את ירושלים, ולפתוח את שוקיה מבלי לשכוח את הכפרים והמילואים, ולנשום מבלי להתנתק ממולדתה...

רמאללה אינה הבגידה, איננה אוסלו, איננה השלטון, ואינה כל הדברים הללו שהדבקו בשמה עד שנראה קשה להפריד בין העיר לבין ציליהם. רמאללה היא גם קורבן, קורבן של הסכמים שהפכו אותה לכותרת לדבר שלא הושלם, וקורבן של שלטון שהפך אותה למעטפת למציאות שלא הצליח לשנות, וקורבן של שיח פוליטי שעשה מתמונתה תחליף לאמת, וקורבן של מבט כלל המנע את רישום מה שלא הייתה אשמה בו... וישנם יותר מהצריך העיר היום הוא שייאמר לה זאת בבירור: אינך אשמה כי את יפה, אינך אשמה כי אנשים בך רוצים לחיות, אינך אשמה כי רחובותיך שקטים יותר מאחרים. האשמים הם אלה שהפכו את היופי הזה למסך, ואת החיים למה שצריך להסביר את הכניעה, ואת התמונה חלופה למולדת...

ובסוף, אולי השאלה אינה... כיצד רמאללה נראית? אלא... מה מכסה את התמונה שמופיעה בה? האם אנחנו עומדים מול עיר אמיתית, או מול מעטפת פוליטית? האם אנו רואים את רמאללה כפי שהיא, או כפי שהשיח הרשמי רוצה שהיא תהיה? האם אנו רואים עיר פלסטינית השייכת לכל פלסטין, או בירה לישות פוליטית שנמצאת בתלוי באמצע הדרך? והאם אנו יכולים לאהוב את רמאללה ולבקר מה שקרה בה בו זמנית?

אולי זהו כל הצדק... לאהוב את העיר ולדחות את מה שנעשה בה, לראות את יופיה מבלי לאפשר להשתמש בו לשיפור ההרס, להגן על תושביה מבלי להגן על האשליה, ולהבדיל בין העיר לבין השלטון, בין האדם לבין התמונה, בין החיים לבין העטיפה...

כמו שהרבה ממה שהלך עליו רמאללה הייתה מוכרחה לנסות להראות שהיא בסדר, וכמה הרבה נשללה מהשמות שנתנו לה עד שנראה קשה להפריד את העיר מהצללים הללו. רמאללה היא גם יפה. יפה לא כי היא ניצלה מההרס, אלא כי, למרות כל ההרס, היא עדיין יכולה לגדול מתוך הסדקים. ואולי יופיה האמיתי הוא בכך שהיא לא נכנעת לחלוטין לתמונה שעשו לה, שיש בתוכה, מתחת לכל האבק הפוליטי, עיר אחרת הממתינה מחדש לשוב את שמה הראשון... עיר פלסטינית שאוהבת את החיים, אבל אינה שוכחת מדוע פלסטין מחפשת את חירותה... וייתכן שהכאב כולו הוא שרמאללה לא הייתה צריכה את כל ההלל המזויפת הזאת כדי להיות יפה. די היה לכך שהיא תהיה היא עצמה. די היה לה להישאר קרובה לתושביה, לכפרים שלה, למילואים שלה, לירושלים, לעזה, ולכל זה הגוף הפלסטיני שנפלה לפוליטיקה עד שלכל חלק בו יש את הקצב الخاص שלו וכאב. די היה לה להיות עיר בין הערים, לא עיר מעל לערים, ולהיות חלק מהסיפור ולא תחליף לו...

אבל כאשר הפוליטיקה נכנסת לערים היא לא משאירה אותן כפי שהיו. היא שמה עליהן את שמותיה, תולה על קירותיה את הסיסמאות שלה, ומשתמשת ברחובותיה כדי לומר דברים יותר גדולים ממנה, ואז הולכת, והשאיר לעיר להתמודד לבדה לשאלה שלא בחרה... כיצד אפשר לשמור את התמונה שלך יפה, בעוד שכל מה שסובב אותך מתמוטט? ואולי התשובה היא שרמאללה לא צריכה תמונה חדשה, אלא אמת חדשה. אמת שאינה הופכת אותה לבירה לבלבול, לא מעטפת להכחדה, לא מראה של חידלון העניין, אלא עיר פלסטינית חופשית במערכת שבו, אמיצה במערכת שלה, ויכולה לראות את פלסטין כולה מבלי לדחוס אותה בעצמה... רק אז תוכל להפסקת הכאב לא להיות צל המלווה את העיר, ורק אז יופיה של רמאללה יהיה יופי שאינו זקוק להצדקה, לא להצהרה ולא לשקרים קטנים כדי לשכנע את העולם שהוא קיים. מספיק שהיא תהיה העיר עצמה. ומספיק שהיא תחזור לפלסטין. ומספיק שנשאיר אותה סוף סוף לחיות מבלי להטיל עליה את חטא כל מה שלא הצלחנו להמיר.