מה שעשה חוסאם חסן… מסר שצריך לשמוע בישראל לפני שיהיה מאוחר מדי

כאשר מאמן נבחרת מצרים חוסאם חסן הקדיש את הניצחון על אוסטרליה לעם הפלסטיני ולנפגעי המלחמה בעזה, הוא לא דיבר רק בתור מאמן כדורגל, אלא הוא הביע את הרגשות של קטע רחב של המצריים ואת התחושה העמוקה של רבים מהערבים והמוסלמים שעניינם של הפלסטינים לא נמחק מזיכרונם למרות שהשנים חולפות.

עמדה זו משקפת תופעה עולמית גוברת שבה עניין הפלסטינים יוצא מהמסגרת הפוליטית הצרה ונכנס לתודעה רחבה במגרשים, באוניברסיטאות, וברחובות בארצות הברית ואירופה, בנוסף לעולם הערבי ממאגניב ועד אלג'יריה, טוניס וירדן.

לא מדובר יותר בסולידריות רק כעמדות רשמיות, אלא זו הפכה לתופעה עממית שנמשכת מן הטריבונות במגרשים ועד לפעילות הסטודנטיאלית באוניברסיטאות האמריקאיות והבריטיות, ומגיעה למחאות והפגנות ברחובות ערים אירופיות ואמריקאיות, כמובאה ברורה להרחבת המודעות הגלובלית לעניין הפלסטיני.

חלק מהפוליטיקאים בישראל עשויים לחשוב שהמלחמה, הטבח, ההשמדות, הגירוש, ההריגה של ילדים וחפים מפשע יכולים לה impose מצב חדש, ושהזמן יוכל להחליש את העניין הפלסטיני או למחוק אותו מהזיכרון של העמים, אך המציאות וההיסטוריה עושות שימוש בהנחת יסוד זו. בעיות שקשורות לאדמה, זהות וזכויות לא ייכחדו רק באמצעות כוח צבאי, אלא עשויות להתחזק יותר עם הזמן הארוך של הסכסוך.

לאחר שנים רבות של מתחים ואחרי מספר עצום של נפגעים והרס בעזה ובגדה המערבית ואחרי עשורים של מלחמות וטבחים, נשארת השאלה: האם נגמר העניין הפלסטיני? והאם הוּפכים הפלסטינים את דרישותיהם? והאם הערבים והמוסלמים שכחו את ירושלים ופלסטין? והאם העמים בעולם ממשיכים להתעלם מהחוק הבינלאומי וההומני ומהחוק של צדק וזכויות האדם? התשובה היא כמובן: לא.
כי ירושלים איננה עבור מאות מיליונים מהאסלמים רק עיר היסטורית, אלא כוללת את מסגד אל-אקצא, הכיפת הראשונה והחמישית במדינה, ולכן העניין הפלסטיני עבור רבים מהאסלמים איננו רק בעיה פוליטית אלא נושאת גם ממד דתי, תרבותי והומניטרי שמוביל אותה להימשך בתודעה הקולקטיבית מדור לדור.
ואף מוטע לא להאמין שמדיניות ממשלות ערב משקפת תמיד את עמדות העמים שלהן, כי הנשיאים, המלכים והממשלות הערביות הנתמכות על ידי אמריקה וישראל משתנים, והבריתות משתנות, והמצבים הבינלאומיים משתנים, בעוד העמים שומרים על זכרונם ואמונותיהם לפרוד זמן רב הרבה יותר, ולכן קריאת האזור רק דרך עמדות השלטונות בלבד עשויה להיות קריאה חסרה.
גם מאזן הכוחות איננו קבוע. ההיסטוריה ראתה עליות של כוחות גדולים ואחר כך את נסיגתם, והבריתות השתנו פעמים רבות, וחכם לא לבנות אסטרטגיות ארוכות טווח על הנחה שמאזן הכוח יישאר כפי שהוא לנצח לטובת אמריקה וישראל. אנחנו רואים את תנועת העמים האירופים והחופשיים בעולם המתרקמת נגד ישראל ומעשיה הפליליים.
ולכן השאלה שצריכה להתעורר בישראל היא לא: איך ננצח במלחמה הבאה? אלא: איך נמנע שיהיה מלחמה נוספת בכלל?
השלום האמיתי לא נולד רק מתוך התחושה של עליונות צבאית, אלא מתוך ההכרה שלכל עם יש זכויות, כבוד ועתיד. ואם הישראלים רוצים שילדיהם יגדלו בביטחון ויציבות, הדבר קשור גם לקיומו של אופק פוליטי שמעניק לפלסטינים תקווה לעתיד המבוסס על חירות וכבוד.
הזמן הטוב ביותר ליצירת שלום הוא כאשר האפשרויות הפוליטיות זמינות, ולא לאחר שיצטברו האסונות ויהפוך המחיר לגדול יותר על כולם, כי ההיסטוריה מלמדת אותנו שסכסוכים ארוכים מסתיימים בסוף בפשרות, אבל אחרי אובדן אנושי והומניטרי שיכל היה להימנע.
עמדתו של חוסאם חסן הייתה בעיני רבים תזכורת לכך שפלסטין עדיין נוכחת בתודעת העמים, ושלעבור על פני המציאות הזו לא יגרום לביטולה. ואם יש לקח שעלינו ללמוד מעשרות הסכסוכים, זה ששלום קבוע לא מושג רק בכוח, אלא בצדק, הכרה הדדית ובפשרה ששומרת על כבודם של הפלסטינים והישראלים יחד.

כי שלום צודק איננו מתנה שמגיש צד לצד אחר, אלא הוא ההבטחה היחידה כדי שהבנים לא ירשו את הסכסוכים של האבות, וכדי שהעתיד של האזור לא יישאר קָשׁוּר במעגל לא נגמר של דם, פחד ושנאה.