אחרי אונר"א... האם אנו בפני הגדרה מחדש של הסוגיה הפלסטינית?

כאשר עולה השיח על סיום תפקידה של אונר"א בעזה, הדיון לא צריך להצטמצם לשאלה: מי יתחיל לחלק את הסיוע או לנהל את השירותים? זו קריאה חלקית לסוגיה הרבה יותר גדולה. השאלה האמיתית היא: מה יקרה עם הסוגיה הפלסטינית כאשר המוסד שמקושר משפטית ופוליטית לסוגיית הפליטים יוחלף במערכת חדשה לניהול האוכלוסייה ושיקום?

אונר"א, למרות כל הביקורות שספגה, לא הייתה סוכנות סיוע פשוטה, אלא ייצגה במשך יותר משבעה עשורים עדות בינלאומית לקיום סוגיית הפליטים הפלסטינים, וחיברה את הקהילה הבינלאומית לאחריותה ההיסטורית כלפיהם. לכן, סיום תפקידה לא אומר רק החלפת מוסד אחד באחר, אלא עשוי לפתוח את הדלת להגדרה מחדש של הזהות המשפטית והפוליטית של הפליט הפלסטיני.

מנגד, בולט שיח בינלאומי חדש שמשתף ב"עזה החדשה", "שיקום", "פיתוח" ו"סיום התלות בסיוע". אלו מטרות שנראות חיוביות במבט ראשון, אך הבעיה טמונה כאשר הפיתוח הופך להיות תחליף לזכויות פוליטיות, והשיקום לתחליף לפתרון פוליטי, ויציבות ביטחונית לתחליף לסיום הכיבוש.

מה שעוד יותר מסוכן הוא שכל פרויקט שיקום רחב היקף דורש בסיסי נתונים מקיפים על האוכלוסייה, הנכסים, הצרכים, המפות וה infrastrukturen. ומי שמחזיק בנתונים אלה מחזיק, במידה רבה, בכלי תכנון, הכוונת משאבים, וקביעת עדיפויות לעתיד. וכאן הנתונים לא יהפכו להיות שאלה טכנית, אלא שאלה של ריבונות והחלטה לאומית.

כמו כן, השוליות של מוסדות והיכולות הפלסטיניות בניהול השלב הבא טומנת בחובה סיכונים אסטרטגיים. במקום שהפלסטיני יהיה שותף בעיצוב עתידו, הוא עלול להפוך להיות מקבל מדיניות שנכתבת בבירות התורמות, בהתאם לשיקולים ביטחוניים ופוליטיים שעשויים לא לשקף בהכרח את העדיפויות הלאומיות הפלסטיניות.

הדאגה הזו גדלה כאשר תהליך השיקום עצמו מותנה במצב הביטחוני. בכל רגע ניתן להפסיק את התקצוב או להקפיא את הפרויקטים بحזות הידרדרות ביטחונית או חוסר יציבות, מה שהופך את עתידם של מיליוני פלסטינים לְערובה להחלטות שאין להם השפעה עליהן. זה אומר שהשיקום, במקום להיות כניסה לעצמאות, עלול להפוך לתלות מתמדת במערב.

לטווח הארוך, מסלול זה עשוי להוביל לשינוי עמוק באופייה של הסוגיה הפלסטינית; מסוגיה של עם שנאבק על הגדרה עצמית ושיבת פליטיו להקמת מדינתו, לסוגיה של תושבים הנדרשים לניהול, שירותים, פיתוח ויציבות. ואז השיח על זכויות פוליטיות יהפוך לפחות נוכח, בעוד שפה של פרויקטים, ממשלה, וניהול משברים תוקדם.

זה לא אומר דחייה של השיקום או הקטנה לחשיבות שיפור התנאים לחיים, שכן עזה צריכה שיקום יותר מאי פעם. אך השיקום חייב להיות כלי לחיזוק עמידות הפלסטינים והגנה על זכויותיהם, ולא דרך להגדיר מחדש את הזכויות הללו או לעקוף אותן.

הדבר הכי מסוכן שעזה עשויה להתמודד איתו בשנים הקרובות הוא לא חוסר תקצוב, אלא חסרון בחזון הלאומי היכול לנהל את השלב הזה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שעמים לא מאבדים את סוגיותיהם בבת אחת, אלא עשויים לאבד אותן בהדרגה כאשר הזכויות הפוליטיות מוחלפות בפתרונות מנהלתיים, והסוגיות הלאומיות מצטמצמות לתוכניות הומניטריות, לא משנה כמה הן חיוניות.

ולכן, האתגר האמיתי לא נמצא בשאלה: מי ישקם את עזה? אלא בשאלה יותר חשובה: מי יעצב את עתידה, ובאיזו ראייה, ובשם איזה פרויקט פוליטי? התשובה לשאלה הזו היא זו שתקבע אם השיקום יהיה התחלה של התאוששות לאומית, או התחלה של עיצוב הסוגיה הפלסטינית בדרך שונה.