באירוח משפחת ג'ורג'וס..

"הגלות אינה בכך שתתרחק מהארץ, הגלות היא בכך שהארץ מתרחקת ממך.

מחמוד דרוויש

לא כל הטיסות נמדדות במספר הערים שאנו מבקרים בהן, ולא במספר התמונות שתופסים, אלא ישנם מסעות שאנו שבים מהם עם סיפורים שמשנים את מבטנו על האדם וההיסטוריה גם יחד. כך הייתה ביקורתי בקפריסין בשבוע שעבר, כאשר זכיתי לאירוח חברי ג'ורג'וס זיסימוס עם קבוצת חברים שהכרתם לי הכבוד. ג'ורג'וס לא רק פתח לי את דלת ביתו, אלא האמת הוא פתח לי דלת נוספת; דלת הזיכרון.

בבית הכפרי השקט ההוא, לא הרגשתי שאני אורח של משפחה קפריסאית, אלא שאני יושב בין אנשים שאני מכיר מזה זמן רב. אביו מיכאליס זיסימוס, ואמו היפה רוזה זיסימוס, קיבלו אותי באהבה כנה שאין אותה בביתולים, אלא נובעת מהניסיון הקשה שלמד את האדם כיצד לאהוב את האחרים.

בבוקר של היום השני, לאחר יום מתיש של שחייה בים השקט של קפריסין, ישבנו באווירה קלה ושקטה יותר. כשניסיתי להתעורר עם חיוך חולף, שאלתי אם יש להם קפה ערבי או טורקי, ומיכאליס צחק אמר בפשטות: "יש לנו רק קפה קפריסאי". כולנו צחקנו, כאילו באותו רגע אנו מגלים מחדש את המשמעות הפשוטה של הדברים; הקפה, כמו הזיכרון והגולה, עשויים לשאת שמות שונים, אך שומרים על אותו חום כששותים אותו בין אנשים שמקשרים אותם האהבה והאנושיות.
ישבנו שעות ארוכות, והשיחות שלנו לא היו על פוליטיקה כמו שהיו על האדם. על הבית כאשר הוא הופך לזיכרון, ועל העיר שממשיכה לשכן את בעליה גם כאשר נמנעים מהם לחזור אליה, ועל הגולה שאינה מסתיימת רק בכך שנמצאים מקום מגונן חדש.

ג'ורג'וס נולד בעיר פמגוסטה בתאריך 29 במאי 1947. שם התחיל הכל; הילדות, הים, והחלומות הקטנים שהילדים חושבים שהם ילוו אותם לנצח. אך ההיסטוריה, כמו שהיא תמיד עושה, החליטה לכתוב פרק נוסף.
בבקיץ 1974, כוחות טורקיים פלשו לצפון קפריסין, ומאות משפחות מצאו את עצמן מול בחירה שאף פעם לא בחרו: לעזוב או להתמודד עם הלא נודע. משפחת מיכאליס יצאה מפמגוסטה, והשאירה מאחור את הבית והזיכרונות וכל מה שעושה את המקום לבית. הם לא לקחו עימם אלא מה שידיהם הצליחו לשאת, מה שלא יכלו ידיהם לשאת, נשאר שם; התמונות, העצים, וצחוקי הילדים, ושמות השכנים, וריח הים.

המשפחה פנתה ללונדון כפליט, שם החלה חיים חדשים שלא היה אף אחד מהם מדמיין. שנים של זרות, וניסיונות מתמשכים לבנות חיים יציבים, עד שהם חזרו לקפריסין בשנת 1976. אך החזרה לא הייתה חזרה מלאה; הם חזרו למולדת, ולא יכלו לחזור לעירם. הם התיישבו בפאפוס, בעוד פמגוסטה נשארה שוכנת בזיכרונם יותר ממה שהם שוכנים בה.

כשאני מקשיב למיכאליס, הרגשתי שאני לא רק מקשיב לסיפור קפריסאי, אלא לפרק נוסף מהסיפור הפלסטיני. הפרטים שונים, אך הכאב אחד. הפליט, בכל שהות הזהותו, נושא שתי מזוודות; אחת הוא שם בה מה שנותר מהנכסים שלו, והשנייה הוא שם בה מולדת שלמה שאף אחד לא יכול לקחת ממנו.

לא דיבר מיכאליס ברוח הקורבן, אלא ברוח האדם שהחליט שלא לאפשר לאסון להיות סוף חייו. הוא דיבר בשקט הבטוח, ושחזר את הזיכרונות ללא שנאה, כאילו הוא מאמין שההפסדים הקשים ביותר הם לאפשר לגלות להיכנס ללבו כמו שהכניסה לארצו.

לעומת זאת, רוזה, הייתה הגיבורה השקטה בסיפור הזה. הבנתי כשאני צופה בה שההיסטוריה פעמים רבות כותבת את שמות המנהיגים והגנרלים, אך שוכחת את הנשים שהצילו משפחות שלמות מההתמוטטות. היא הייתה היסוד האמיתי של בעלה, והשותפה שנושאת עמו את העומסים של הזרות, וחינכה את ילדיה על תקווה ולא על נקמה, ועל עבודה ולא על ייאוש.

ואולי בגלל זה לא נעצר הסיפור של הגולה בגבולות הכאב, אלא הפך לסיפור הצלחה אנושית. מיכאליס ורוזה הצליחו להקים משפחה שהפכה היום לדוגמה מכובדת; שלושה בני ילדים ובת אחת, כולם מצליחים בחייהם המקצועיים, ופעלים במידת קהילתם, נושאים את ערכי משפחתם יותר ממה שהם נושאים את פצעיה.

אז הבנתי שהניצחון הגדול ביותר על הגולה אינו בהחזרת הבית, אלא בכך שהאדם לא מאפשר לגולה להכניע את ילדיו. יש כאלה שעוברים לילדיהם פחד, ויש כאלה שמורישים להם כבוד. ומשפחת ג'ורג'וס בחרה בדרך הקשה והיפה יחד.

לא ראיתי לפני משפחה קפריסאית בלבד, אלא ראיתי תמונה של עשרות אלפי משפחות פלסטיניות שחיו את אותה חוויה. כמה אבות פלסטינים לקחו את ילדיהם ועזבו כשהם מאמינים שהיעדרות לא תמשך זמן רב? וכמה אמהות הסוו את דמעותיהן כדי שהילדים לא יראו אותן? וכמה משפחות הצליחו, למרות הכל, לבנות חיים חדשים בעוד שהמפתח לבית הישן נשאר תלוי בלב לפני שהוא נתלה על הקיר?
כאן מגלה האדם שהגולה לא נושאת אזרחות, ושהגעגוע לא זקוק למתרגם. הדמעות שזלגו בפמגוסטה דומות לאלה שזלגו בירושלים, יפו, חיפה, ועזה, כמו שהתקווה ששמרה על משפחות קפריסאיות היא אותה התקווה ששמרה על קיום הפלסטינים למרות עשרות שנים של עקירה.

עזבתי את בית משפחת ג'ורג'וס כשאני מרגיש שלא רק ביקרתי בא משפחה, אלא ביקרתי בבית ספר בעמידה אנושית. למדתי ממיכאליס שהגברים לא נמדדים במספר השנים שחיו, אלא במספר הנשמות שהגנו עליהן. ולמדתי מרוזה שהאומות מתחילות מהמשפחה, ושאישה אינה עדה להיסטוריה, אלא אחת מהיוצרות החשובות של ההיסטוריה.

ואולי בגלל זה איני יכול לסיים את השורות הללו אלא במה שמסכם את השעות הללו שהקשרתי עם המשפחה הנאצלת הזו. המשורר הקפריסאי הגדול קוסטס מונטיס כתב ש"המולדת אינה רק מקום שבו אנו חיים, אלא היא המקום שממשיך לחיות בתוכנו גם כאשר אנו מאבדים אותה."

כאשר נפרדתי מג'ורג'וס ומהוריו, לא ראיתי פליטים מהעבר, אלא ראיתי משפחה שניצחה על הגולה. הבנתי שהכיבוש יכול לתפוס את הארץ, ואפשר לאלץ אנשים לעזוב, אך הוא תמיד אינו מצליח להכות את המשפחה שמאמינה באהבה, וממירה את הכאב לכוח, ואת הזיכרון לחיים חדשים. ובסופו של דבר, אלה הניצחונות היפים ביותר של האדם.

עזבתי את בית משפחת ג'ורג'וס לאחר שעות שנראו כאילו הם מקטינות חיים מלאים של סיפורים. ולפני שעזבתי, לא מצאתי מה שאומר שיעניק למה שהרגשתי, ולכן הסתפקתי בנשיקת ראש ההורים, מיכאליס ורוזה, ברגע שקט שהכיל הכרת תודה גדולה יותר מהמילים. הנשיקה ההיא הייתה קרובה להצהרה לא מוצהרת שאני לא הייתי רק אורח בבית, אלא עד לזיכרון אנושי שלם.

יצאתי מהבית לכיוון שדה התעופה, בעוד תמונות הפנים, המילים, והכיווים נותרו ביני יותר מכל מזוודה. בדרך לירושלים, הרגשתי שהמסע האמיתי לא היה לקפריסין, אלא להבנה עמוקה יותר של משמעות הגולה, הבית, והאדם...
תודה חברי ג'ורג'וס...