חצי דמוקרטיה... אפס לגיטימיות

ביום שמיועד להיות חג דמוקרטי, כאשר העיניים מופנות לקלפיות כאל הכלי העליון לחדש את הלגיטימציות, הבחירות המקומיות המתרחשות היום בפלסטין חושפות פארדוקס חד: קרוב למחצית מהעיריות והמועצות הכפריות הוכרעו תוך הסכמה לפני שנפתחו הקלפיות בכלל. כאילו שהתהליך הדמוקרטי החל והסתיים במקביל, وكאילו שהקול الشعبي קוצר לשתיקה קולקטיבית מחשידה.

ההסכמה כאן אינה רק הליך חוקי, אלא תופעה פוליטית וחברתית מורכבת, שמייצגת מה שמעבר להסכמה מקומית בלבד. זו הבאה לידי ביטוי בירידה במעשה הפוליטי המאורגן, ובחסר מהתחרות האמיתית שנותנת לדמוקרטיה את משמעותה. כאשר דלתות המועמדות נסגרות על רשימה אחת, השאלה לא היא: מי ינצח? אלא, מדוע אף אחד לא התמודד בכלל?

הסיבות רבות, אך אינן תmas.[מדן]. הראשונה היא תחושת האכזבה הכללית מהעבודה הציבורית, כאשר המועצות המקומיות נתפסות כאינה יותר מעולה, אלא כעול. על רקע חוסר במשאבים, והגבלת הסמכויות, ומורכבויות הקשר עם המרכז, רבים מהססים להיכנס לניסיון שהם רואים כנחלה מראש. השנייה היא פחד מהעלות החברתית והפוליטית של התחרות, במיוחד בכפרים הנשלטים על ידי מאזנים משפחתיים עדינים, שם המועמדות יכולה להפוך למאבק גלוי המאיים על הסדר הציבורי. והסיבה השלישית, שהיא מסוכנת ביותר: שלטון כוחות מקומיים - פוליטיים או משפחתיים - שמייצרים "הסכמה כפויה" שמדירה מתמודדים לפני שהם מופיעים, וכך הופכת ההסכמה לתוצאה של הנדסה מוקדמת ולא לביטוי חופשי.

אך ההשתמטות מהגשת רשימות מתמודדות אינה פוטרת אף אחד מאחריות. הכוחות שבחרו לסגת או לשתוק, بحجة ריאליזם או הימנעות מהפסד, תרמו למעשה ליציבות המציאות הזו. דמוקרטיה לא נבנית בסגת, אלא במאבק, אפילו אם אינה הוגנת. למעשה, קיום קרב בחירות, אפילו עם סיכויי הכישלון גבוהים, הוא עצמו מעשה פוליטי שמצבר את המודעות ומפורר את המונופול.

והפארדוקס הוא שהמנצחים בהסכמה אינם עומדים למבחן קל יותר, אלא יותר קשה. העדר התחרות אינו אומר העדר אחראיות, אלא מעלה את הסף שלה לרמה שלא הייתה כמותה. האזרח שלא ניתנה לו הזדמנות לבחור, לא יעניק בקלות תעודת הסכמה. וכאן ההסכמה הופכת מקיצור דרך להתחלת דרך קשה יותר: דרך ההוכחה של היכולת ללא כיסוי בחירות.

הדבר הראשון שנדרש מהרשימות שזכו בהסכמה הוא לשבור את אשליית ההסכמה. העדר מתמודדים אינו אומר שכולם תומכים. השתקפות לא תמיד היא סימן להסכמה, אלא יכולה להיות פחד או אדישות או דחייה נדחית. לכן, על הרשימות הללו לרדת מאשליית "הקבלה הכללית" למגוון ה"מבחן היומי", ולהתמודד עם החברה כשותף ביקורתי ולא כקהל מוחא כפיים.

שנית, השקיפות לא מוכרת יותר כאופציה, אלא כתנאי ללגיטימיות. המועצה שלא עברה בהצלחה את מבחן הקלפיות, חייבת להיבחן מדי יום במבחן הציבור. פרסום התקציבים, הבהרת מקומות ההוצאה, פרסום על הפרויקטים, והגשת דוחות תקופתיים, לא הם תענוג מינהלי, אלא כלים לבניית האמון החסר. בהיעדר הצבעה, השקיפות נהיית הקלפי החלופית.

שלישית, שיתוף האזרחים בקבלת ההחלטות לא עוד תענוג דמוקרטי, אלא הכרח פוליטי. על המועצות ליזום הקמת ועדות מייעצות המייצגות את כל הקבוצות: צעירים, נשים, מקצוענים, וייצוגי השכנות. כי השלטון המקומי לא מנוהל בראש אחד, אלא בראשי רבים. ומבלי פתיחות זו, ההסכמה תהפוך לבידוד ולא להסכמה.

רביעית, היעילות לפני הנאמנות. ההסכמה לעיתים מבוססת על מאזנים משפחתיים או פוליטיים, אך ניהול עניינים ציבוריים לא מתנהל על פי טקסים. על הרשימות המנצחות להרכיב מחדש את הצוותים המבצעיים שלהן בהתבסס על ניסיון ויכולת, ולא על חברתי. כי האזרח לא אחראי על כוונות, אלא על תוצאות: שירותים טובים יותר, תשתית מוצקה, ופתרונות מוחשיים לבעיות היומיום שלו.

חמישית, האומץ בהחלטה. המועצות שמגיעות בהסכמה נוטות לעיתים לחשש יתר שמא תכעיס את המאזנים שהובילו אותן, אך החשש הזה יכול להפוך לשיתוק. מה שנדרש הוא אומץ אחראי: קבלת החלטות קשות כשזה הכרחי, גם אם אינו פופולרי, כל עוד זה משרת את האינטרס הציבורי.

שישית, בניית מנגנונים למענה עצמי. בהיעדר אופוזיציה אמיתית בתוך המועצה, יש ליצור אותה מבפנים. ועדות לפיקוח, הערכות תקופתיות, פתיחות לתקשורת ולחברה האזרחית, כל אלה כלים שמונעים החלקה לעייפות או לשחיתות. המועצה החזקה אינה זו שאינה נחשפת לביקורת, אלא זו יודעת איך לתקן עצמה.

ומהאזרח, הוא לא עוד רק בוחר שמתודרך כל ארבע שנים, אלא שותף קבוע במעקב. ההסכמה לא אומרת סוף תפקידו, אלא התחלון של אחריות חדשה. עליו לעקוב, לשאול, להציע, וללחוץ. כי המועצות שהגיעו ללא תחרות, זקוקות לחברה שאינה שותקת.

בסופו של דבר, מה שאנחנו עדים לו היום אינו סתם בחירות חלקיות, אלא מבחן כפול: עבור המועצות שהגיעו ללא תחרות, ועבור החברה שלא התמודדה. או שההסכמה תהפוך לרגע של מודעות שמגדיר מחדש את האחריות והפיקוח, או שהיא תישאר ראיה נוספת על קיום החיים הפוליטיים.

הקלפיות שאין בהם קולות, עשויות להניב עוצמה... אך אינן מייצרות לגיטימיות. והלגיטימיות, בכל מקרה, לא ניתנת... אלא נבנית.