"באק רומס".. מאגדה דיגיטלית לתופעה קולנועית

סאדא ניוז - "באק רומס" (Backrooms) הוכיח שהוא אחד הסרטים המרתקים ביותר של שנת 2026, לא רק בזכות הצלחתו המסחרית והביקורתית, אלא גם בזכות הדרך הבלתי רגילה שבה נולד הפרויקט.

הסרט בוים על ידי העורך הצעיר קין פארסונס, שהחל את המסע שלו עם עולם "באק רומס" דרך סדרת סרטונים קצרים ביוטיוב, לפני שהרעיון הפך להפקת קולנוע גדולה בתמיכת אולפן "איי 24" (A24). משתתפים בו מספר שמות בולטים, ביניהם צ'יוויטל אגיופור, רינתה ריינספה, ומארק דופלאס.

איך הפך קין פארסונס סיוט אינטרנטי לתופעה קולנועית?

כדי להבין את החשיבות של "באק רומס" יש להסתכל עליו בתמונה רחבה יותר מעוד סרט מצליח בעל תקציב נמוך, הוא למעשה אחד מהפרויקטים המוצלחים ביותר של סרטים בהעברת תוכן מהאינטרנט לקולנוע.

ההתחלה הייתה בתמונה חסרת מקור שעלתה בשנת 2019 בפורומים באינטרנט, אשר הציגה חדר ריק צהוב בתאורה מעיקה. במהרה הפכה התמונה למה שמוכר בשם "באק רומס", אגדה דיגיטלית שמבוססת על רעיון הנפילה מחוץ למציאות והכניסה ל labyrinth אינסופי של חדרים ומערכות.

מנגד, עלה שמו של קין פארסונס, הידוע גם באינטרנט בשם "קין פיקסלס" (Kane Pixels), בשנת 2022 כאשר פרסם ביוטיוב סרט קצר בשם "הבאק רומס: מציאות שנמצאה" (The Backrooms Found Footage). פארסונס לא היה אלא נער נלהב באפקטים חזותיים, אך הצליח להפוך את הרעיון המופשט מהאינטרנט לחוויה חזותית מלאה, בשילוב בין סגנון הקלטות הממצא (Found Footage) והמרחב הארכיטקטוני שהפך לאספקט העיקרי של עולם "באק רומס".

הסרטון הפך לוויראלי, ולאחר מכן צצו מספר רב של סרטונים שהרחיבו את האגדה והוסיפו לה רקעים ודמויות.

המעניין הוא שפארסונס לא הגיע להוליווד דרך סרטים קצרים או פסטיבלים, אלא ישירות דרך יוטיוב, כאשר "איי 24" הבחינה בהצלחה חסרת התקדים של הסדרה, מיהרה לפתח סרט ארוך תוך שמירה על פארסונס עצמו כבמאי הפרויקט, במהלך נדיר שמעיד על האמון של האולפן בחזונו האומנותי.

עלילת הסרט "באק רומס" עוסקת במעבדת נפש בשם מרי (רינתה ריינספה), המנסה למצוא את אחד ממטופליה לאחר שנעלם במימד מסתורי או "באק רומס". במהלך מסעה היא מגלה רשת אדירה של חדרים ומערכות שמאתגרות את חוקי המקום והמציאות, כשבאותה עת נחשפת ההקשר של העולם הזה עם רגשות האובדן, האובססיה והבריחה מכאב. עם התקדמות העלילה, החיפוש אחר הנעדר הופך למפגש עם מבוך שנראה שהוא שואב את כוחו מזיכרונות האנושות ונפגעיה הפסיכולוגיים.

"באק רומס" מייצג מעבר מלא מהאימה על האינטרנט לקולנוע, הסרט שואב השראה מאגדה מודרנית שהשפיעה על מיליוני משתמשי רשת האינטרנט, ובו בזמן מעביר את השפה החזותית שהתפתחה על יוטיוב, תוך שמירה על הרבה מהמכנים של "אימה אינטרנטית" המבוססת על מיסתורין, ריק ולחץ קיומי, מה שהופך אותו לרגע מכריע בהיסטוריה של האימה העכשווית, כשמציאות האינטרנט הוכיחה את יכולתה לייצר תופעות קולנועיות מבלי צורך בסיפור או משחק וידאו או סדרת סרטים קודמים שעליהן להתבסס.

"באק רומס" ומבוך ללא מוצא

"באק רומס" לא מתבסס על מפלצות או מרדפים מסורתיים, אלא על האימה של המקום עצמו, שכן מאז רגע כניסת החדרים האחוריים מתחיל תחושת הסכנה והאיום, אוניברסל המערכות הדומות, החדרים הצהובים הריקים, וקול התאורה הפלואורית, שמביאות לפרטים אלה להיות המאפיינים הבולטים של הפחד, מה שהופך את העיצוב החזותי והצלילי לאחד מהמרכיבים הטובים ביותר של הסרט, תוך שהם מאפשרים ליצור תחושה מתמשכת של חנק ואובדן, גם ברגעים שבהם אין איום ישיר.

רעיון זה מקרב את הסרט -בעקיפין- לסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'" (Being John Malkovich). בשני העבודות הכל מתחיל במעבר דרך דלת או מסדרון המוביל למציאות שונה, אך בעוד שצ'רלי קאופמן משתמש בעולם הזה כדי להעלות שאלות על זהות ורצון לחיות חיים של אחרים, "באק רומס" משתמש במבוך כדי להעלות שאלה שונה: מה קורה כאשר האדם מאבד את תחושת המקום והמובן בו זמנית?

זה מתבטא במספר סצנות שבהן הדמויות עוברות במערכות האותן למרות ניסי בריחה, או כאשר החדרים הדומים הופכים למרחב שקשה להבחין בין תחילתו לסופו. הסרט מצליח גם לנצל את השקט הארוך, את הצילומים הצמודים, ואת ההעדר של סימני זמן ברורים, כדי להעניק לצופה את התחושה שחווים הדמויות, כך שהוא לא יודע אם עברו דקות או ימים.

ניתן לקרוא ל"באק רומס" גם כסרט על ניכור, שכן המבוך המוכר, אך ריק מכל משמעות, משקף את מצב האדם המודרני שמוצא את עצמו מוקף באנשים, אך בו זמנית בבדידות מוחלטת. כמו כן, עולם הסרט מייצג את הטראומה הנפשית בצורה חזותית שמתקדרת על פי הדמות. מה שהפסיכולוגית חווה שונה ממה שמטופלה רואה. כמו כן, הדמויות לא מתמודדות עם מפלצת אחת אלא עם הקושי לצאת ממעגל סגור, שכן חלק מהאנשים מוצאים את עצמם לכודים בזיכרונותיהם או פחדיהם.

ובכל זאת, ייתכן שהכוח של העולם החזותי הגיע על חשבון הדמויות, שהמבוך עצמו יותר מרתק מהמסע הדרמטי שהדמויות עוברות.

עם זאת, הצלחת הסרט האמיתית היא ביכולתו להפוך רעיון דיגיטלי פשוט לחוויה קולנועית שמעוררת שאלות על פחד, זהות וקיום, כמו שהיא מעוררת את האימה עצמה.

מקור: الجزيرة