מחומות ירושלים ועד אולמי הוועידה... כאשר הבית כותב את ההנהגה החדשה שלו

בערב פלסטיני שפולט ריח של אבן עתיקה וטל של תפילה, ישב הנשיא אבו מאזן במרכז הסצנה והסביבה שלו אנשי פת"ח. פנים ששמרו את עייפות הדרך ויודעות כיצד להוציא מהכאב משמעות, ומחָלום דגל ומציפייה הבטחה.

והלילה הפעם היה יותר עדין כאילו ירושלים עצמה מסרקת את שיער הכוכבים מעל חומותיה וממתינה שיצא מהכנס קול שדומה ללב ונושא מסר של אהבה קלה שתאם לפלסטין ותאם לפת"ח.

שרר רגע של שקט ואז יצא הקול של ירושלים מתוך החומות, קול שרטוף בגעגועים ודומה לאוזן כשמנשק את פעמוני הכנסיות ודומה לדמעת אם פלסטינית כששואלת דגל הבית מתנוסס מעל הבוקר.

אמרה ירושלים וחומותיה רועדות מאהבה:

הנשיא המכובד, אנשי פת"ח מה הכנתם לכנס שבו ערים שואלות על רוחן?

אני ירושלים, פרח המשמעות וקורונת הסיפור האם אשאר הדופק של הטקסט או שאמרח בסערת המילים?

והאם הכנס יקשיב הפעם לכישרונות שמבצבצים בסמטאות כמו פרח הלימון ולפנים חדשות שמביאים חום החלום במקום עייפות החזרה?

האקצא טפף והניח את כוונותיו אל האור כאילו מקשיב לדופק השמיים ואמר:

אני לא רק אבנים ולא רק מסגד, אני רוח התפילה כששואפת מהאדמה אל השמיים ואני המשמעות שמאגדת את הלבבות ואני רוצה שהכנס יתחיל מירושלים, מאהבה הראשונה ומהבטחה הראשונה ומפלסטין כפי שרצו אותה הגדולים.

וחזרו כנסיות ירושלים בקול מעושן בבושם ובתקווה:

ואנחנו גם כאן שומרים על אותה רוח ומחבקים את הקימה כפי שהאקצא מחבק את ההשכבה ואנחנו ממתינים שהכנס יוציא את התמונה היפה יותר על פלסטין: מולדת שיודעת כיצד לאחד את בניה באהבה ושומרת על קדושת עריה וכבוד אנשיה.

הריע הנשיא אבו מאזן את ראשו והביט אל ירושלים כמו שהאב מסתכל על בתו הבכורה ואמר בקול חם דומה לנחמה:

ירושלים, את לא סעיף בכנס אלא את לבו ואורו ודמעתו הראשונה וחיוכו האחרון.

בך מתחילה פת"ח ומך מתחדשת וכל רחוב בך הוא מסר וכל אבן על חומותיך היא משמעות.

וכנס זה צריך לפתוח את דלתותיו לכשרונות ולפנים שלא עייפו מהמראה ולמוחות שיודעים כיצד לשאת את הבית באהבה ובמדע ובנאמנות כדי שילד מנהיג חדש יוולד ממשורותו מאמין בשחרור כמו שהוא מאמין במדינה ונושא אהבה כמו שהוא נושא באחריות ויודע שהשלום הוא הפן האנושי של פלסטין החופשית.

כאן נכנסה עזה לשיח כשהיא עייפה וגאה ובקולה דמעה ובים של סבל:

ואני, אחים שלי, האם כבר הגיע הזמן שהמכה שלי תשמע מילה של חן?

אני רוצה שהכנס יזכור את האנשים הפשוטים, את האמהות ואת הילדים ואת הבתים שממתינים לחלון של אור, ושייתן לכאב הפלסטיני משמעות שמגיעה לו על סבלו ויצא ממנו גברים ונשים שמזכירים את סבל העם הזה וגדולתו.

אמרה רמאללה בקול הרחובות שמזכירים את צעדיהם:

אני ממתינה שהכנס יענה על שאלות האנשים על החלום ועל המדינה ועל פת"ח שצריכה לחזור יותר קרובה לדופק הרחוב, ושתפתח דלתות לכשרונות ואנרגיות חדשות כדי שהאנשים ירגישו שהתנועה עדיין דומה להם ושההנהגה הבאה שלה מבינה כיצד לייצר תקווה מעייפות.

וסיפרה נצרת בעוז הר האש ובאהבת האמהות:

אני שואלת על רוח התנועה הראשונה, על אותו חום שהיה גורם לשם לבדו להעיר את התקווה ועל פנים חדשות ששומרות על הבהק של ההתחלות מעייפות ודור נושא את חלום המדינה בליבו כמו שהוא נושא את אש השייכות.

ואילו חברון, קולה הגיע מהיר וקצת קל כמו נגיעה מאדם אבינו אברהם:

אני רוצה כנס שיחזיר ליציבות את משמעותה ולאבנים את שמותיה ולמוחות המוכשרים את זכויותיהם לעלות, כדי שהערים ירגישו שבניהן נוכחים במראה ושההנהגה הבאה יודעת את הדרך לאנשים ולבית.

ואמרה בית לחם בקול הלידה:

אני רוצה לראות בכנס כוכב חדש שינחה את הפלסטינים לאופק ברור יותר וליחידה שמזכירה את האור כשיוצא מהמערה ולאהבה שמזכירה את לידת התקווה מחדש והנהגה שהופכת את החלום לפרויקט מדינה שמתאים לפלסטין.

ואז התקרבה טולכרם בירוק שלה ובשקט של פצע:

אני שואלת על המחר, על הכלכלה ועל האדם שרוצה לחיות בכבוד ועל כשרונות שיכולים להפוך את החלום לפרויקט חיים והנהגות שיודעות שבניית המדינה מתחילה מכבוד المواطن.

ואז הגיעה ג'נין, בקול שדומה לרעם אבל טבוע בנאמנות:

אני שואלת על אלו שכתבו את שמותיהם בדם על קירות הבית וכיצד נשמור את בריתם? נשמור אותה בכך שנעשה את הכנס קרוב יותר לאנשים, יותר נאמן להקרבה ויותר מסוגל להוליד הנהגות חדשות שמבינות את משמעות הבית ויודעות שהשחרור והמדינה אינם רק סיסמאות אלא הסכם מתמשך.

שתקו כולם רגע ואז דיברו רחובות ירושלים עצמם, משער עאמר ועד סילואן, ומשכונת שיח' ג'ראח ועד סלח الدين ואמרו בקול אחד:

אנחנו לא רוצים כנס חולף, אלא רוצים לדעת את עצמנו בו ולראות את פנינו בהחלטותיו ולחוש שפת"ח עדיין קוראת את דופקנו ויודעת את שמות ילדינו ושומרת על מפתחות בתינו ומניחה את ירושלים בראש סולם המשמעות ופותחת חלונות לכשרונות ולפנים חדשות כדי להוציא את הערים מהכנס הזה עם יותר אהבה ויותר ביטחון ויותר קרבה אחת לשנייה ויותר אמונה שההנהגה הבאה תדע את הדרך לשחרור ולמדינה וליושרה.

חייך הנשיא והביט אל אנשי פת"ח סביבו... ואמר אחד מהם:

הכנס הזה אינו רק פגישה ארגונית. הוא מראה של הערים, ואם ירושלים רואה את עצמה בו, היא רואה את פלסטין כולה ושהפת"ח עדיין יודעת את הדרך ללבבות האנשים ואת המשמעות שלשמה נולדה ולאנרגיה חדשה שנושאת את הבית לכיוונו הגדול.

וכאן עמד ירושלים מעל הסצנה כאילו החומות הפכו לכנפיים וכאילו האקצא והכנסיות מברכות את השיח ואמרה בסוף:

אם כנס פת"ח יחזיר לערים את שמותיהן ולרחובות את קולה ולאנשים את ביטחונם וייתן לכשרון את מקומו ויפתח דלתות לפנים חדשות וינצור הנהגה המאמינה בשחרור ונושאת את חלום המדינה ומשתוללת אהבה ברחוב הפלסטיני ומביאה מסר של נחת ושלום, אז אני ירושלים אהיה הראשונה בהנוכחות והראשונה בעדות והראשונה המצהירה שפת"ח עדיין יודעת את הדרך ללב פלסטין.