חג תחת האש: עזה בין הרדיפות לרעב ובין שרטוטים מחדש של המפה

השאלה בעזה לא היא כמה נהרגים יהיו היום, אלא איזו אזור יהיה המטרה הבאה, ומי ייאלץ לגלות שוב, ואיפה ימצאו האנשים מקום להקים בו אוהל חדש על חורבות חיים שאין מהם דבר.

חג הקורבן השנה הגיע לרצועת עזה כשהוא כבד בעצב, פחד ורעב. לא היו שווקים עמוסים ולא קולות ילדים ממתינים לבגדי החג, ולא משפחות המכינות את עצמן לקראת קבלת קרובים. התמונה הייתה שונה לחלוטין, מטוסים בשמיים, הפגזות מתמשכות, חדשות על שצוררים ופצועים, ומשפחות המוכנות לאפשרות של גלות מחדש בכל רגע.

בלילות שלפני החג ובמהלך ימי החג, ישראל הגיעה לשיא של פעולות צבאיות באזורים שונים ברצועה. הפגזות על בתים במחנה החוף ובערים עזה לא היו פעולה צבאית חולפת, אלא חלק ממדיניות מתמשכת שמבוססת על הרס רחב של שכונות עירוניות, והפיכת חיי התושבים לגיהנום יומיומי שדוחף אותם לעזוב תחת עול הפחד וחוסר הביטחון.

המוני העם החושבים בהיום עוסקות בכיצד התמורות בשטח מתקדמות - לא מעט נושאים על נוכחות באזורים של 70% מהשטח של הרצועה לא נוגעים לרקע של האזורים שהפכו כבר לשליטה צבאית ישראלית. אזורים אלו למעשה הפכו לאדמות ריקות מתושביהם לאחר שהאזרחים נאלצו לגלות פעמים רבות תחת הפגזות ואיומים.

השאלה המנחיתה את עצמה: מה זה אומר לעבור משליטה של 60% מהשטח לשליטה של 70%? התשובה לא במnumbers, אלא באנשים. ובמציאות המוסכמת, משמעות הדבר היא אזורים חדשים שיתפסו מאוכלוסייתם, גלי עזיבה נוספים, אלפי משפחות שעוזבות את הבריג, המגזי וחלקים רחבים מזרחית לדיר אלבהח ואחרים מאזורי שמפחדים להיות המטרה הבאה של הפעולות הצבאיות. מדובר בהרחבה של השטח הריק יותר מאשר הרחבה של שטח השליטה הצבאית.

באותה עת, ממשיכה מדיניות הרעב והסגר שתופסת אותה כצד אחר של המלחמה. נראה כי המטרה של מדיניות זו חורגת מעבר ללחץ המיידי הפיזי, ומביאה לנסיונות לשבור את רצון הפלסטינים ולגרוע את יכולת ההחזקה שלהם, על ידי הפיכת רעב ועוני לכלי מלחמה מקבילים להפגזות ולהרס. הפלסטינים נמנעו בשנתם השלישית ברציפות מקיום החג והקורבן, לאחר שהכיבוש מנע הכנסת עשרות אלפי ראשי בקר המיועדים לחג. לא הייתה זו מניעה פשוטה של טקס דתי, אלא הארכה של מדיניות הרעב שפגעה בכל תחומי חייו, ומנעה מאלפי משפחות מקור אוכל שהן חיכו לו בעיצומו של רעב מתעצם, קריסת כוח הקנייה וחוסר מקורות הכנסה.

אפילו החגים לא נשארו מחוסנים מהמלחמה. כל מה שמסמל חיי נורמלי הפך להיות מטרה ישירה או לא ישירה. בתי הספר נהרסו, האוניברסיטאות נהרסו, בתי החולים היו מטרות, והשוקים קרסו, והיום החגים עצמם נמצאים במצור. כאילו שמה שצריך הוא שלא יישאר בעזה שום סממן של חיי או יציבות או תקווה.

המספרים והנתונים משקפים רק צד אחד של גודל האסון. עשרות שצוררים במהלך ימי החג, מאות שצוררים מאז הכרזת כניסת הפסקת האש, אלפי התפרויות ופשעים צבאיים, ועשרות אלפי משאיות שנחסמו מלהגיע לרצועה. ובצד חוסר המזון, משבר המים מחמיר בצורה מסוכנת, עם ירידת מקורות המים לשתייה והרס התשתיות המימיות, דבר הדוחף רבים לדבר על מדיניות של צמאונות משולבת שמעצימה את סבל התושבים ומכפילה את הסיכונים הבריאותיים והאנושיים. אך מה שמספרים המספרים הוא גובה הפחד שהצטבר בנפשי האזרחים, ועמקת העייפות הנפשית שמיימרת על קהילה כולה שעוברת בין גלות רעב והפגזות והמתנה לאי הידיעה.

המסוכנת ביותר של מדיניות הזו לא נראית כזמנית או קשורה לעניין צבאי חולף, אלא נראית כחלק מחזון ישראלי שנבנה לאחר ה-7 באוקטובר, ביולוגיה ביולוגית של רצועת עזה במובן הביטחוני, הגיאוגרפי והאוכלוסי. ולכן, הרדיפות, הרעב וההרס אינן אירועים מבודדים, אלא כלים שונים שמשרתים את המטרה אחת: לצמצם את המרחב שבו יכולים הפלסטינים לחיות, ולהפוך את קיומם למלחמה יומית על ההישרדות.

ובעזה, שבה מתערב החג באבל, השמחה בעצבות, והתקווה בפחד, לא נראית הטרגדיה כמשבר אנושי חולף או עליית צעד צבאי שמספיקה בסוף בהסכם הפסקה זמני. מה שמתרחש זו ניסיון מתמשך לשרטט מחדש את מפת הרצועה ולשנות את מצבה האוכלוסי והחברתי תחת לחץ האש והרעב והגלות. ובזמן שמקורות החיים מתנדבים בכל יום, הפלסטינים ממשיכים להחזיק בזכותם להימשך על אדמתם למרות כל שנדבקים בהם מהרג, סגר והגלות. כי הקרב האמיתי היום הוא לא על האדמה בלבד, אלא על הקיום עצמו, על יכולת האנשים להיות מדינה, ועל שמירת מה שנשאר מהקהילה הפלסטינית מפרויקטים של החמרה וההרס שפוגעים באדם, במקומות ובזיכרון יחד.

ולמרות הגיהינום האסון מה השאיר בעקבותיו של הרס, מוות, גלות ורעב, ישראל עדיין ממשיכה במדיניותה שמטרתה לשנות את מציאות עזה ותושביה בכוח, בזמן שאנחנו ממשיכים, במדרגות משתנות, לעסוק בהתנהלות הכחשה והשהיית התייחסות לשאלות הגדולות לגבי גורלנו ועצמנו הלאומית. המון פעולות פאסיביות מצטברות יום יום, והפער הולך וגדל בין גודל האסון לבין הפועלות הנדרשות למאבק בו, עד שנראה כי הגאולה רחוקה יותר מאי פעם.

הנוף הנוכחי אינו מבשר על סיכויים קרובים או רציונליים לצאת מהמציאות האסונית הזו, אלא משאיר הרגשה כבדה שהנכבה הפלסטינית מעולם לא הסתיימה, אלא מתחדשת בצורות יותר קשות ומתרחבות. ומה שמתרחש היום בעזה, ובאותו הזמן מה שסופג הפלסטינים במקומות אחרים, לא נראה כמקרה חולף או כאסון זמני, אלא קשורה חדשה ממהלך היסטורי ארוך של עקירה והרס ומאמצי למחות את קיום הפלסטיני ולשבור את רצונו.

ובכל זאת, עזה שחיה בשמחה ועצב ומוות בו זמנית, עדיין מתנגדת בדרכם המיוחדת. תושבי עזה מתנגדים להישאר, ולנסות להגן על משפחותיהם, ולחייב את עצמם לעמוד על מה שנשאר מחייהם בקרב הזהות של מצב ההרס הזה. ולמרות הקלות החזקה והכאב של המלחמה והריבי, ההשקעה הישראלית בהשגת מעשית רצון האנשים לא הושגה. ואולי זה העובדה הזו היא מה שמסביר את הימשכות עזה עד היום; לאחר כל מה שנדחתה ממעשי הרג והרס ורעב וגלות, היא עדיין מחזיקה בזכותה לחיים ולהבנה, ומקפידה להיות עדה לכישלון ניסיונות מינויים הפליטים הפלסטינים מהאדמה שלהם, מהזיכרון והעתיד שלהם.