החנק הכלכלי ושבירת הזהות הלאומית

לא עוד הכלכלה במקרה הפלסטיני היא רק עניין של מדדים, מספרים, תקציבים, גירעונות כספיים, תוצר מקומי גולמי, ומאזן מסחרי, וכל מה שנלמד בתוכניות הלימוד הרלוונטיות, אלא היא הפכה בהדרגה לזירה מרכזית של מאבק שבה ישראל משתמשת באמצעות מספר כלים כלכליים, כדי לעצב מחדש את המציאות הפוליטית והחברתית בנוגע ליישום מה שנקרא בתיאוריה ובפרשנות של הציונות הדתית "תוכנית ההכרעה", במטרה לערער את הזהות הפלסטינית, ולהשאיר את רעיון המדינה הפלסטינית במצב של חיסול. משבר הכלכלה שבו חי העם הפלסטיני כיום, עם הסתעפויותיו השונות, ובמיוחד משבר הכספים הציבוריים לא ניתן לקרוא אותו רק כמשבר כספי חולף, אלא כהמצב של חנק כלכלי שיטתי אשר השפעותיו חורגות מן התקציב הכללי, או משבר השכר, או רמת החיים, ומגיעות עד למבנה הזהות הלאומית, והזהות הקולקטיבית של העם הפלסטיני.

במהלך השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התחזקות הכוח של הימין הישראלי בזירה הפוליטית, הכלכלה הפלסטינית עברה סדרה של לחצים מורכבים, שהצטברו והשתלשו בצורה רבה לאחר אירועי השביעי לאוקטובר 2023, שכללו את החזקת כל הכנסות ההעברה, והיווצרות משבר של הצטברות השקל, ומניעת עובדים פלסטינים העובדים בכלכלה הישראלית לחזור לעבודתם, והגבלות על תנועה ומסחר, והשבתה של שרשראות הייצור והאספקה, וההרס השיטתי של רצועת עזה, ושל התשתיות במחוזות הצפוניים של الض West Bank, וההגליה הכפויה של אזרחים פלסטינים מהעמקים הפלסטינים ומדרום הגדה, וההתקפות המוסדרות של המתנחלים בשולי הערים והכפרים הפלסטיניים, מלבד על השליטה הישראלית החזקה והשתיקה על האזורים המוגדרים (ג), ועוד פעולות רבות אחרות. כל הגורמים הללו יחד לא ייצרו רק משבר כלכלי, או ירידה במדדים כלכליים כאן או שם, אלא יצרו מצב כרוני של חנק כלכלי, ומצב של חוסר ודאות, ולפי התיאוריה העולמית הרלוונטית, כשאדם מאבד את היכולת לצפות את עתידו הכלכלי, או לספק את בסיסי חייו, העדיפויות שלו משתנות באופן אוטומטי; שכן המחשבה הכללית מתדרדרת לטובת הישרדות אישית.

ומכאן מתחיל להיבנות הקשר העמוק בין הכלכלה לבין הזהות הלאומית. הזהות הלאומית לא נוצרת רק דרך השיח הפוליטי או הסמלים התרבותיים, אלא זקוקה לפחות של יציבות כלכלית, המקדמת את עמידתו של האזרח, ומאפשרת לו להרגיש שהוא חלק מפרויקט קולקטיבי שניתן להמשך ולחיים. אבל כאשר הבטחת ההכנסה היומית, והצרכים הבסיסיים של החיים הופכים להיות הדאגה המרכזית של האזרח, הוא מעמד הנפשי והחברתי לעבודה ציבורית מצטמצם בהדרגה, לכיוון הבריחה להישרדות אישית.

כמו כן, החנק הכלכלי גורם לשחיקת המעמד הבינוני, בנוסף לגידול ברצון להגר, והרחבת הפערים החברתיים, ועליית התחרות על recursos, גם אם הם לא מוגבלים מתוך פחד מהעתיד, ואולי מה שאנחנו רואים בחברה הפלסטינית משברים של גז או דלק הם דוגמה לתחרות הזו ולדחיפות הלא מוסברת, אלא מנקודת המבט של הישרדות אישית, והמסוכן מכל זה, הוא עם הזמן, מתפתחות הזהויות המשניות על חשבון הזהות הכללית, לא כתוצאה של בחירה אידיאולוגית, אלא בתגובה טבעית על המחסור הכלכלי והדאגה המתמדת, והזוטרת האמנה הציבורית בהדרגה. החנק הכלכלי המיושם כיום על ידי ישראל, משאיר את הכלכלה הפלסטינית במצב של חולשה מתמדת; וחסר את היכולת לצמוח באמת, וחברה פועלת ומנסה אך אינה יכולה לתכנן לעתיד, ובאזור האפור הזה בין חיים לבין קריסה נעשות השינויים החברתיים המסוכנים ביותר, היכן שדאגות המחיה הופכות למסגרת השלטת על התנהגות הפרטים והקבוצות, והמסוכן בתהליך הזה הוא שהוא איטי ושקט, הוא לא יוצר טלטלה אחת ברורה, אלא הצטברויות קטנות ששוררות את ההתנהגות הקולקטיבית עם הזמן, ובשימוש במונח "הבדידות המדברת", כשהלחץ הכלכלי נמשך, החברה הופכת מחברה הממוקדת בפרויקט הלאומי שלה, לחברה המתעסקת בניהול המשברים היומיים, ומתוכנית פוליטית קולקטיבית לאסטרטגיות פרטיות של הישרדות. המאבק נגד החנק הכלכלי לא מתחיל רק בצעדים כספיים, אלא בחידוש המשקל לרעיון הכלכלה כמרחב של עמידות קולקטיבית. חיזוק הייצור המקומי, הגנה על המעמדות הבינוניים, ותמיכת הקבוצות המודרות אינן רק מדיניות כלכלית, אלא כלים לשימור האחדות החברתית והזהות הלאומית, שכן הכלכלה, אחד מהמרכיבים החשובים ביותר של הזהות והיציבות, וכאשר הכלכלה משמשת לחנוק את החברה, ההגנה עליה היא הגנה על המשמעות הקולקטיבית של הקיום הלאומי עצמו.

לסיום, הישרדות אישית בזמן איום קיומי, זהו אשליה שאינה בונה מולדת ואינה מגנה על אדם, ולמרות המציאות הקשה, מתעורר האתגר האמיתי: או האשליה של גאולה פרטית, או אמת ההישרדות יחד, והאפשרויות מוגבלות, או שנעמוד יחד, או שנקרוס.